חיסוני הקורונה: השלטון המקומי צריך להוביל את המאמץ

השלטון המקומי והקהילות המקומיות הראו במהלך השנה האחרונה את עוצמתן ואת איכותן, והציבור מכיוונו נתן בהן אמון גבוה • הקהילות המקומיות והשלטון המקומי צריכים להיות חוד החנית במאמץ להגדיל את מספר המתחסנים

עמדות מכבי פנויות מחכות לצעירים שיתחסנו / צילום: Associated Press, Sebastian Scheiner
עמדות מכבי פנויות מחכות לצעירים שיתחסנו / צילום: Associated Press, Sebastian Scheiner

נתונים מראים כי היענות הציבור לחיסונים עומדת ביחס הפוך למצב התחלואה ביישוב, וכי בפועל ברשויות במדד סוציואקונומי נמוך ישנם חולים רבים יותר אך פחות היענות לחיסונים, וברשויות במדד סוציואקונומי גבוה, הרשויות "ירוקות" יותר עם פחות חולים והיענות גבוהה לחיסונים.

התמונה המשתקפת הפוכה מההיגיון משום שהחיסונים ניתנים לכל תושבי המדינה בחינם וכי ניתן לשער שככל שהקורונה מתדפקת קרוב יותר לדלת ביתך כך תמהר דווקא להתחסן, מה גם שפריסתן הגאוגרפית של קופות החולים מאפשרת נגישות גבוהה יחסית לחיסונים, ללא קשר למגורים במרכז או בפריפריה.

אז ממה נובעת המציאות המטרידה וההפוכה הזאת? למה דווקא בישובים החזקים יותר, בהם התחלואה נמוכה יותר ישנם כ-80% מתחסנים (בקרב הזכאים להתחסן בשלב זה) ואילו בישובים בהם התחלואה לרוב גבוהה יותר מספר המתחסנים עומד בקושי על 30%?

התשובה טמונה בתיאורית "השימור המירבי של אי השוויון". זו מסבירה כי לעיתים על אף שקיים שוויון הזדמנויות, כמו בדוגמה שלפנינו, האוכלוסייה החזקה יותר יודעת לצרוך את ההזדמנויות שניתנות לה, ואילו האוכלוסייה החלשה יותר, על אף זמינותו של המשאב לכולם, לא עושה בו שימוש וכך נשמר אי השוויון, ולעיתים אף מעמיק.

חיסון כלל האוכלוסייה הינו מהלך חשוב ומשמעותי שבחובו היכולת להחזיר לכולנו את הנורמליות, הוא המהלך האסטרטגי הנכון לעת הזו ומתקיים בצורה ריכוזית, באחריות השלטון המרכזי, ונכון שיהיה כך, כי רק למדינה העוצמה לנהל מו"מ לרכישת החיסונים, לנהל אופרציה נרחבת להפצתם ולקבוע באופן הגון ומושכל את סדר העדיפות של המתחסנים, הקצאת המנות לפי קופות החולים וכדומה.

אך על מנת למקסם את התועלת שבמהלך כזה יש צורך להשתמש במשאבים נוספים, שאינם ריכוזיים, וכפי שמשתמשים בקופות החולים לצורך ביזור ותפעול מתן החיסונים (מה שבפירוש נותן לנו עדיפות למול שאר מדינות העולם) כך צריך גם לנהוג בעידוד ההתחסנות בקרב כלל האוכלוסיות ובניית האמון בחיסון. אמון, בסופו של דבר הוא סוגיה ביזורית.

בניית אמון, בטח במציאות מורכבת כמו זו שאנו מצויים בה, רגע לפני מערכת בחירות רביעית בשנתיים ובתוך השחיקה והעייפות של הציבור שנה לתוך המגפה, הינו מהלך עדין ורגיש. עידוד החיסון צריך להיעשות ע"י משרתי ציבור שהציבור לא חושד באינטרסים שלהם (משום שהם נמצאים בזמן מערכת בחירות, למשל). משרתי ציבור נגישים, שיודעים להתאים את השיח והצרכים לאוכלוסייה עליה הם אמונים, לדוגמה, לקיים את ההסברה על החיסון בשפת האם במקרה של החברה הערבית או להתאים את השיח לאורחות החיים ולתרבות במקרה של החברה החרדית. ופה ההזדמנות לעשות שימוש, כמו בקופות החולים, בכלים נוספים העומדים לרשות המדינה - במבנה הקהילתי ובשלטון המקומי ומשרתי הציבור בו.

השלטון המקומי והקהילות המקומיות הראו במהלך השנה האחרונה את עוצמתן ואת איכותן, והציבור מכיוונו נתן בהן אמון גבוה. ראשי רשויות רבים בחרו במהלך המשבר לנהל שיח קרוב ופתוח עם התושבים, לעדכן ולתת מענה ברמה היומיומית באופן מותאם לצרכים המקומיים ולמה שמטריד ומעסיק את התושבים שלהם, זוהי יכולת שיש רק לשלטון המקומי מתוך היותו קרוב לשטח ולרוב גם דיפרנציאלי ומותאם אוכלוסיית יעד ספציפית אחת. הקהילות המקומיות והשלטון המקומי צריכים להיות חוד החנית במאמץ להגדיל את מספר המתחסנים, בעיקר במקומות בהם קיים יחס הפוך בין רמת התחלואה למספר המתחסנים, לעודד את הציבור להתחסן דרך הסברה, לבצע מיפוי של המתלבטים, לסייע בלוגיסטיקה ולפתח מענים מקומיים מותאמי קהל יעד.

השלטון המרכזי מצידו, צריך לתת את הגב והכלים, לזהות מיהן הרשויות שזקוקות לליווי ולסיוע המירבי ולהתמקד בהן ובעיקר לפנות מקום ולתת גם הוא אמון מלא בקהילות המקומיות, לתת אמון, זו לפעמים הסוגייה הקשה ביותר בניהול מערכות, קטנות כגדולות.

ומעל לכל צריך לזכור ששוויון הזדמנויות פורמלי, "על הדף", לא תמיד מספיק וצריך לעשות פעולות אקטיביות על מנת לממשו. החברה הישראלית צריכה לפתח נוגדנים, לא רק נוגדנים כנגד וירוס הקורונה אלא גם נוגדנים ראשונים וחיוניים לצמצום פערים ושוויון הזדמנויות, מגפה שלצערי תישאר עמנו גם אחרי הקורונה.

הכותבת היא מנהלת תוכניות הצוערים לשלטון המקומי של משרד הפנים ועמותת שותפויות אדמונד דה רוטשילד