ביטול או הקפאת חוק קמיניץ תפגע דווקא בחברה הערבית

לאחרונה נשמעות שוב רמיזות שאחת מהדרישות להסכם הקואליציוני היא ביטול או הקפאה של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה - תיקון המכונה חוק קמיניץ.

תיקון 116 בא לעולם על מנת לתקן מציאות ששררה במדינה ובה התעלמות מחוקי התכנון והבניה הפכה להיות תופעה סוחפת, והאכיפה לא היתה אפקטיבית. תיקון זה לחוק התכנון והבניה הוא הדוגמא הבולטת והחשובה ביותר מהעשור האחרון, ואולי יותר, ליכולת של המדינה לקחת על אחריותה תופעה, גם הנפוצה והקשה ביותר, ולהתמודד איתה. כבר היום ניתן לראות במספרים עד כמה התיקון אפקטיבי - ישנה ירידה דרמטית בהתחלות בניה בשטחים פתוחים; הפסקת שימושים מסחריים בקרקעות שצריכות לשמש כנוף פתוח ועתודה לפיתוח בעתיד; קיימת האצה של התכנון במקום בו לא ניתן היה לקדמו במשך שנים בגלל עבריינות בניה ועוד.

התיקון משווק באופן שגוי, מגמתי ומעוות. מי שנכנס לעומק הדברים יגלה שהתיקון מורכב מתפיסה כוללת שבחלקה מחמירה אבל בחלקה מקלה (הסטה של מרכז הכובד מהפלילי למנהלי, הגבלה על האפשרות להאריך צווים ועוד). התיקון לא מקל עם העוברים על החוק אבל תיאורו כדרקוני ולא מידתי חוטא לאמת.

הטרגדיה הגדולה ב-"הישג" שישיגו נציגי המגזרים השונים המתנגדים לתיקון זועקת - במקום טיפול בשורש הבעיה הם בוחרים לטפל בסימפטום. נציגי החברה הערבית יכלו לבחור בדרישה להקצאת מקרקעין להקמת שכונות לזוגות צעירים, בהקצאת תקציבים לתכנון מפורט שיכלול גם פיצוי עבור הפקעות לטובת הציבור או בהתאמת התכנון המחוזי והארצי לצרכיה. כך ניתן יהיה לספק איכות חיים ותכנון לטווח ארוך שיענה על צרכי האזרחים. במקום דרישות אלה הם מבקשים לבטל את האכיפה ולעודד למעשה אנרכיה. התוצאה של היענות לדרישה היא המשך הכאוס התכנוני והיא תדון את החברה הערבית להמשיך ולהתגורר ביישובים ללא תחבורה ציבורית, ללא מבני ציבור וללא תשתיות ראויות.

ביטול החוק עלול להיות מדרון חלקלק

צריך לזכור שהתיקון נועד לייעל את האכיפה ולבלום את תופעת עבריינות הבניה. האם יש מי שחושב שנכון לתקן חוק שכל תכליתו למנוע הפרת חוק כדי להקל על מי שמבקשים להמשיך ולעבור עבירות? המסר הציבורי שיעבור מביטול החוק הוא מסר קשה - את חוק התכנון והבניה לא חייבים לקיים, והמדינה אפילו בוחרת להקל על הציבור שלא לקיימו. אפקט הדומינו לחוקים אחרים ברור (חוק הניקיון, חוק רישוי עסקים, חוקי המיסים, או סתם חוקים שיהיה מי שיחשוב שהם לא ראויים לקיום). בימים בהם האלימות בחברה הערבית גואה, מסר של אי אכיפה הוא מסר הרסני שרק יעודד עבריינות בתחומים אחרים.

תיקון 116 עשה שינוי במציאות. הוא החזיר את שלטון החוק למקומות שלא העלו על דעתם לקיים את החוק, הפחית מאד את התחלות הבניה הלא חוקיות, הפסיק באופן נרחב את השימושים האסורים, ודחף את הציבור לכיוון של תכנון מושכל. ביטול התיקון הוא ויתור על העתיד הפיזי של המדינה ועל הסיכוי היחיד לקיים מערכת תכנון ורישוי שיכולה לתת שירות של תכנון ארוך טווח לכל תושבי המדינה.

ביטול התיקון יהיה בכייה לדורות. עשרים שנים מהיום יהיה מי שישאל את עצמו למה וויתרה מדינת ישראל לעצמה ולציבור והובילה במו ידיה את המרחב המצומצם גם כך לכאוס ולחוסר יכולת לתת לציבור מענה ראוי לצרכיו.

ובמאמר מוסגר: התיקון לחוק מוצג על ידי מתנגדיו כגזירה המוטלת באכזריות על ציבור תמים, שאין לו למעשה דרך אחרת לענות על צרכי הבניה והפיתוח. אין זו אמת. מערכות התכנון כיום קשובות הרבה יותר לצרכי החברה הערבית, ועושות מאמץ לתת לה פתרונות. האכיפה מכוונת בעיקר כנגד מי שפורע חוק במודע, לצרכי עשיית רווחים קלים על חשבון פגיעה בצרכי הציבור. הדבר נכון הן לחברה הערבית והן למגזר החקלאי. להפך - האכיפה היא שמונעת את השתלטות בעלי הזרוע על שטחי הציבור, תוך יצירת כאוס אנארכי ומציאות שבה כל דאלים גבר.

הכותב הוא מנהל אגף בכיר ברשות לאכיפה במקרקעין