שביל האשפה: סיורים בעקבות חפצים שנולדו מחדש

רהיטים מעוצבים מאופנועים ישנים, אמנית שעושה יצירות מספרים שננטשו ברחוב וסטודיו לתיקים שעשויים ממצנחים • טיול בעקבות אשפה שזכתה לחיים חדשים

הסטודיו של רוי דיין / צילום: אורלי גנוסר
הסטודיו של רוי דיין / צילום: אורלי גנוסר

קוראיו הוותיקים של המדור הזה זוכרים אולי את מיטל כץ, שהמציאה מיזם תיירותי-חברתי של סיורים בעקבות מקצועות שנעלמים מן העולם. כץ, מעצבת אופנה שנקלעה לקשיים, היא דוגמה נפלאה לאנשים שממציאים את עצמם מחדש. לפני שש שנים היא נאלצה לסגור את העסק, כי לא יכלה להתחרות במפעלי הטקסטיל שבמזרח ובייבוא הזול. ביקור מקרי אצל סנדלר שינה הכל, והיא יצאה למסע של שנה לאתר בעלי מקצוע שנעלמים מהנוף. בעקבותיו בנתה סיור ייחודי שמתחקה אחריהם.

פגשתי אותה בראשית דרכה, ואז גם היא לא חלמה שהמיזם הקטן שלה יזכה בפרס אירופי יוקרתי. בתחילת השנה העניק לה Travel & Hospitality Awards פרס בקטגוריית החוויה החדשנית של השנה.

הסיורים שלה זוכים להצלחה רבה, וכך הוסיפה עוד סיורים מעולמות תוכן משיקים, כמו סיורי מיחזור וסיורים בעקבות מֵייקֶּרִים, אמנים שהופכים פסולת לפריטים שימושיים ואמנותיים נחשקים שנמכרים ברחבי העולם.

לסיורי המיחזור שלה שתי אופציות: רגלית (בדרום תל אביב) ורכובה (גזרת דרום תל אביב ויפו). לסיור הרגלי נפגשנו ברחוב שוקן, בתא שטח עם סיפור מרתק. עד שנת 1965 בעלי המלאכה, שהיו פזורים ברחבי תל אביב, סבלו מהיעדר תשתיות מתאימות כמו מעליות, ביוב וכדומה ובמקום לתרום לסביבה, זיהמו ופגעו בה.

גרפיטי בדרום תל אביב / צילום: אורלי גנוסר
 גרפיטי בדרום תל אביב / צילום: אורלי גנוסר

אז הוחלט להקים את קריית המלאכה, מתחם ובו מבנים ייעודיים שנתנו מענה לצרכיהם, וכ-400 חללים אוכלסו במגוון בעלי מלאכה. שנים אחרי ובהיעדר התחדשות, המתחם התיישן ועסקים שוב זלגו החוצה. אולם בשני העשורים האחרונים, עשה תהליך הג’נטריפיקציה את שלו, כוחות השוק יצרו התחדשות ספונטנית, ללא מעורבות או הכוונה, ואת החללים הריקים תפסו אמנים, גלריות, סטודיו למוזיקה, מסעדות ועוד והפיחו בו חיים.

התחלנו ב-COFFEE LAB בית קפה שהוא גם בית קלייה עם סיפור ערכי ואנושי. המקום בנוי על טהרת המיחזור. מרבית פריטי הריהוט - כולל דלפקים, שולחנות, כורסאות ועוד - בנויים ממשטחים ממוחזרים. כמה מהכיסאות מרופדים בשקי היוטה של הקפה והמראה המתקבל יוצא דופן. ישבנו לקפה ומאפה, ועזי גולדברג, הבעלים, סיפר על הפולים, על הקלייה הארטיזנלית (בעבודת יד) המוקפדת ועל התערובות שהוא רוקח, כולל ליין קפסולות מקומי. את בית הקפה הקים בנו דולב, חובב קפה ידוע שנפטר ממחלה לפני כשנתיים, והאב עזב הכל כדי לשמור על המורשת.

בהמשך הרחוב נמצא הסטודיו של כרמל אילן, אמנית נייר בינלאומית. אילן עסקה בכמה תחומים לפני שגילתה את הנייר. הכינוי שדבק בה, "אוספת הספרים העזובים", מעיד על חומר הגלם הבסיסי המזין את עבודותיה, אבל הוא לא היחידי. למעשה כל פיסת נייר משתבצת ביצירות האמנות שלה, ויש בהן מקום לעיתונים מגזינים ופליירים.

כרמל אילן אמנית הנייר / צילום: אורלי גנוסר
 כרמל אילן אמנית הנייר / צילום: אורלי גנוסר

ברגע הראשון, עבודת הנמלים הכרוכה ביצירה מכה בתדהמה שכן היא מקפלת רצועות נייר, מצמידה ומדביקה אותן למשטח והגוון שלהן יוצר את הצבעוניות של הפסיפס. הדוגמאות על הקירות מעלפות ומאלפות, חלקן גדולות ממדים, אחרות מתחברות לפיסות עץ, ולכמה הוסיפה מעין הדפס. החוויה בבית המלאכה מסעירה מעוררת התפעלות והמון מחשבה.

באותה קומה פועל עוד בית מלאכה יצירתי מז’אנר המייקרים. צחי נבו, מעצב תעשייתי, יוצר אובייקטים קישוטיים אמנותיים שדומים למסכות. בחיתוך לייזר הוא מייצר צורות משלל חומרים שמעשירים את התוצרים (פלסטיק, MDF, פורניר, פרספקס ועוד), ומרכיב מהן דמויות תלת ממדיות. בין היתר יש מסכות ענק בסגנון אפריקני לצד דמויות בדיוניות וצורות מורכבות. ההשראה של נבו מגיעה מפופ אפ, אמנות רחוב, ארט דקו, טיפוגרפיה ועוד ועבודותיו נמכרות באירופה ובארצות הברית.

המסכות של צחי נבו / צילום: אורלי גנוסר
 המסכות של צחי נבו / צילום: אורלי גנוסר

גם רוי דיין ריגש את הקבוצה. הילד הרע של הכיתה, כך הוא מעיד על עצמו, זה שאמרו לו שלא יצא ממנו כלום, הלך עם הלב והאמנות. כשליח צעיר על ווספה, התאהב בכלי הרכב והתמכר אליו, ומזה שנים שהוא הופך וספות שיצאו מערימות זבל לפריטי ריהוט שנרכשים בכל העולם. וספה מוזהבת שניצבה בכניסה, כך סיפר, תגיע לדובאי, והיא אחת מכ-200 ווספות ששיפץ. הסטודיו שוכן במקום שבעבר שימש לבניית סירות לווספות - סוג של סגירת מעגל.

סיימנו בסטודיו NURA של עידו שלמוביץ וגיא חלד. השניים מייצרים מחפצים שנזרקו, גופי תאורה חינניים. במחסן מלאי פריטים שאנשים שמחו להיפטר מהם, ואילו הם הפיחו בהם חיים חדשים והאירו אותם - תרתי משמע. התצוגה בגלריה מפעימה. תנור נפט, חבית חלודה, פתיליה ישנה ופריטים נוספים הוסבו באהבה למנורות.

פסל של שמוליק מזרחי. משאריות כלי רכב / צילום: אורלי גנוסר
 פסל של שמוליק מזרחי. משאריות כלי רכב / צילום: אורלי גנוסר

בסיור המיחזור הרכוב מקיפים גזרה רחבה יותר, של כשישה אמנים. כיוון שקצרה היריעה מלהכיל את כולם נספר רק שבין היתר פוגשים ב-KITEPRIDE זוג שוויצרים שהקימו עמותה שתומכת בשורדות זנות ובנפגעי ונפגעות סחר בבני אדם, גברים ונשים שזוכים למקום עבודה ומייצרים ממפרשיות וממצנחים ממוחזרים תיקים ואקססוריז ססגוניים.
בגלריה של נירית לבב ביפו החסרתי פעימה למראה הפסלים שהיא יוצרת בעיקר משרשראות אופניים ממוחזרות אך לא רק.

מבקרים גם במוסך של שמוליק מזרחי, שאימץ תחביב מוזר. מזרחי מפסל משאריות חלקי רכב, שאמורים לעשות את דרכם לזבל. תחת ידיו זוכות השאריות לחיים חדשים ומתחברות ליצירות אמנות יחידות מסוגן, מקוריות ויצירתיות שממחישות את ההבנה שהפסולת של האחד היא האוצר של האחר.

כץ לא שוקטת של שמריה וממשיכה ללקט יצרנים, בעלי מלאכה ואמני מיחזור. בין היתר היא מתעדת ומצלמת (בהתנדבות) את בעלי המלאכה כדי להפיץ את סיפורם לעולם. רובם מבוגרים מאוד שאוהבים את עמל כפיהם, ובזכות הסיורים גם מתפרנסים טוב יותר, ויש להם סיבה נהדרת לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד.

www.mk-artour.com

צרו איתנו קשר *5988