למה הכלכלן המשפיע בעולם בטוח שאנחנו טסים במהירות האור לכיוון הלא נכון?

לפני קצת יותר מ־200 שנה, זה נגמר בדם: ירי על מפגינים באש חיה, 12 אלף חיילים שנשלחו אל לב האוכלוסייה האזרחית, הוצאות להורג. כל זה קרה בליבה של אנגליה, סביב העיר נוטינגהאם, 200 קילומטר מלונדון. ומי שהציתו את האירועים האלה היו עובדי טקסטיל שיצאו להרוס, עם פטישים, את המכונות החדשות שאיימו על מחייתם.

הם קראו לעצמם הלודיטים. תחילת המאה ה-19, הימים ימי המהפכה התעשייתית, ומבחינת הלודיטים הסיפור נגמר רע: הממשלה הבריטית דיכאה בכוח את ההפגנות, הפרלמנט הפך את שבירת המכונות לעבירה שעונשה מוות, וגם המשפטים ההמוניים הגיעו. והמפעלים שאיימו על פרנסתם? הם המשיכו לעבוד במרץ.

עם השנים, המילה "לודיטים" הפכה לכינוי גנאי, סמל לאנשים שמנסים להילחם לשווא נגד הקידמה, לעצור את ההתקדמות הטכנולוגית הבלתי נמנעת, ולא מבינים שהם שייכים לעבר. אבל מה אם הם צדקו?

"הלודיטים לא טעו", אומר פרופ' דרון אסמוגלו בראיון בלעדי ל־G, לקראת הרצאתו בשבוע הבא בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הם הבינו את הטכנולוגיה נכון לגמרי. העובדה שיצא להם שם רע, היא מטורפת. הם היו בעלי מלאכה מוכשרים, והעבודות האלה נעלמו".

זה לא רק שיעור בהיסטוריה. אסמוגלו, אחד הכלכלנים הנודעים בעולם, חושש שאנחנו נמצאים ברגע דומה בהיסטוריה האנושית. שמשהו השתבש במודל הכלכלי, שאנחנו לא מכירים במחיר האמיתי שגובה הטכנולוגיה. שכדי להבין לאן אנחנו עלולים להגיע, אנחנו צריכים לחזור לעידן בו החברה האנושית התחלקה לפשוטי עם ואדונים, איכרים ואצילים.

"ביליתי מחצית מהקריירה שלי, ואולי יותר, במחקר חברות נצלניות לאורך ההיסטוריה", הוא אומר. "חברות שבהן קבוצה קטנה של אליטות מחזיקות במונופול על כוח פוליטי, על דיכוי, על משאבים כלכליים - ומנצלות את שאר העם. אלה חברות דיסטופיות.

"כמובן שאנחנו, בישראל ובארה"ב, בני מזל שאנחנו לא חיים בחברות כאלה. אבל עדיין קיימות הרבה חברות כאלה בימינו, וההיסטוריה שלנו מלאה בהן". התובנה הזאת עמדה בלב ספרו עטור השבחים של אסמוגלו מ-2015, "למה אומות נכשלות", שהביא לפריצתו לתודעה הציבורית.

הסוד לשגשוג הכלכלי לאורך ההיסטוריה, לפי אסמוגלו, הוא "מוסדות מכלילים". כאלה שמוודאים שכולם נוטלים חלק בכלכלה, ולאף קבוצה לא יהיו זכויות יתר רק בגלל שם המשפחה, המוצא או כמות ההון שהיא מחזיקה. מוסדות נצלניים, שלוקחים מרוב האוכלוסייה ונותנים למעטים, הם מתכון לכישלון. מבחינתו, הוא אומר עכשיו, האתגר הכי חשוב שניצב בפנינו כיום - אחרי הסכנה הקיומית של משבר האקלים - הוא "לוודא שאנחנו לא חוזרים לתקופה הפיאודלית הזאת".

לדבריו מדובר בסכנה מוחשית. "אם נמשיך בנתיב שאנחנו נמצאים עליו, אנחנו בדרך ליצור חברה מפחידה מהסוג הזה", אומר אסמוגלו. כבר עכשיו, הוא ממשיך, חצי מהאוכלוסייה בארה"ב לא משתתפת במשחק הכלכלי, ואין לה מעמד חברתי. "הם לגמרי נתפסים כאזרחים סוג ב'".

 עובדים בחברת סטארטאפ / צילום: Unsplash

זה לא חייב להיות ככה, וזה גם המסר העיקרי של אסמוגלו. אנחנו עדיין יכולים לעלות על נתיב אחר, והמפתח לכך הוא באיזה כיוון תתפתח הטכנולוגיה והאם נצליח להוביל את הטכנולוגיה כך שתייצר יותר מקומות עבודה, ושהם גם יהיו טובים יותר. ההחלטה איך ייראה העולם הזה, הוא מבהיר עכשיו, נמצאת בידינו. או ליתר דיוק, היא צריכה להימצא בידי כולנו, ולא רק בידי קומץ חברות טכנולוגיה ענקיות, או בידי "חבורת בני עשרים וחמש בעמק הסיליקון או במרתף בישראל", כפי שהוא מגדיר זאת. "הגיע הזמן לעצור ולחשוב מה אנחנו עושים", אומר אסמוגלו, "והאם יש דרך טובה יותר לעשות את זה".

"העשורים הטכנולוגיים גרועים ביותר"

דרון אסמוגלו (53) גדל כבן המיעוט הארמני בטורקיה. הוא עזב את מולדתו ללימודי דוקטורט בכלכלה ב'לונדון סקול אוף אקנומיקס', ואז המשיך מערבה, לבוסטון. מאז 1993 הוא מלמד ב-MIT, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס.

בתקופה הזאת הוא ביסס את עצמו כאחד הכלכלנים המובילים בעולם, וכמי שלא נרתע מעיסוק בשאלות הגדולות: האופן שבו המוסדות החברתיים מעצבים את הכלכלה והצמיחה, חשיבותה של דמוקרטיה, גורלן של אומות.

ב-2003 אסמוגלו זכה במדליית בייטס קלארק, שרבים מהזוכים בה המשיכו לזכייה בפרס נובל בכלכלה. ב-2010 נבחר לרשימת מאה ההוגים הגלובליים של מגזין ‘פוריין פוליסי', וב-2015 הגיע לראש דירוג הכלכלנים המשפיעים ביותר בעשור האחרון לפי אחד המדדים האקדמיים (RePEc, בו הוא עדיין מככב בצמרת).

המוסד שבו מלמד אסמוגלו, MIT, נמצא בחזית המדע והחדשנות, וגם לאסמוגלו עצמו יש הרבה דברים טובים להגיד על הטכנולוגיה. "אם רוצים, אפשר לספר סיפור של כוס שהיא לא רק חצי מלאה, אלא 90% מלאה", הוא מדגיש. "יש התפוצצות של פטנטים, אנחנו יוצרים אלגוריתמים חדשים, ביוטכנולוגיה חדשה, חיסוני mRNA. הדרך שבה התמודדנו עם הקורונה היא פסגת המדע. אנחנו רואים התקדמות מדהימה, כבירה".

אלא שאחרי המחמאות האלה מגיעה ההסתייגות. "אבל אפשר גם לומר ששלושת העשורים האחרונים היו בין העשורים הטכנולוגיים הגרועים ביותר". זה אולי יישמע מפתיע, אבל אסמוגלו מסביר שהפריון הכולל, שהוא אחת הדרכים למדוד את החדשנות, "צומח בקצב של שישית ממה שהיה בשנות ה-40, 50, ו-60 של המאה ה-20.

"וכל הטכנולוגיות האלה? הן לא עוזרות לחלקים גדולים מהאוכלוסייה. בארה"ב, הייתי אומר שהן לא עוזרות ל-50% עד 60% מהאוכלוסייה, ובעולם, הן לא עוזרות ל-90% מהאוכלוסייה".

הרעיונות שמשמיע אסמוגלו עשויים להישמע קצת מנוגדים לרוח הזמן, בטח במדינה כמו ישראל שמתגאה בכך שהיא "אומת הסטארט־אפ". גם בארה"ב מעלים על נס יזמי טכנולוגיה, אבל עבור אסומוגלו המורכבות הזו היא חלק מהתזה. היחס לטכנולוגיה בימינו, הוא אומר בלי היסוס, "הוא כמו דת. וכמו בהרבה מהדתות, זה כל כך חזק בגלל שיש בזה מידה של אמת. אין לי ספק שמצבנו טוב בהרבה מזה של הסבא-רבא-רבא-רבא שלנו.

הנוחות, הביטחה, תנאי החיים שלנו - כל זה תודות לטכנולוגיה. והיו הרבה פרקים שבהם שינויים טכנולוגיים היו כמו גיאות שמרימה את כל הסירות, והביאו איתם הטבות נרחבות. אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להסתכל בביקורתיות על הטכנולוגיה".

אז מהי הביקורת של אסמוגלו? "קודם כל, אם תלחץ עליהם, אפילו התומכים הכי נלהבים של הטכנולוגיה, יודו שהיא יוצרת ‘שיבוש', שהיא יוצרת ‘עלויות מעבר'", הוא אומר. כשאסמוגלו מדבר על "עלויות מעבר", הוא מתכוון לכך שכשטכנולוגיות חדשות מופיעות, יש מי שנאלץ לשלם את מחיר ההטמעה: מהקלדניות במשרדים, ועד סוכני הנסיעות.

עבור עובדים שחווים אותו, ואולי נאלצים לפנסיה מוקדמת, מחיר השיבוש עשוי להיות גבוה. "מה אם עלויות המעבר האלה הן למעשה דור שלם שנזרק הצידה?", שואל אסמוגלו. "בישראל, בדיוק כמו בעמק הסיליקון, לעיתים קרובות אנשים לא מוכנים להיות פתוחים לגבי עלויות הטכנולוגיה. אנשים בעמק הסיליקון אומרים, ‘כן, זו טכנולוגיה משבשת, אבל זה דבר טוב'. אבל לא - אם זו טכנולוגיה באמת משבשת, חייבת להיות לה עלות".

אבל יש עוד סיבה לחשש, אסמוגלו ממשיך. מה אם הטכנולוגיה לא מביאה איתה ‘עלויות מעבר' שבאות וחולפות, אלא שינוי הרבה יותר עמוק, שבכלל לא בטוח שהוא זמני? "יכול להיות שיש כאן עלויות חלוקתיות קבועות", מתריע אסמוגלו.

תסביר. מהן העלויות הקבועות?
"בתקופות מסוימות יש שינויים טכנולוגיים שהופכים את מצבם של העובדים לגרוע יותר באופן תמידי. טכנולוגיות שמיטיבות עם ההון, ולא עם העובדים. שמיטיבות עם חלק מהעובדים ולא עם אחרים. שמיטיבות עם עובדים במקומות כמו ישראל, גרמניה, וארה"ב, אבל לא עם אלה בשאר המזרח התיכון, או אפריקה, או אמריקה הלטינית".

"בוא נניח שאפילו במדינות הכי מתקדמות טכנולוגית, כמו ישראל וארה"ב, לא נצליח להביא לכך שליותר מ־50% מהאוכלוסייה יהיו את כישורי העיצוב, ההנדסה ופתרון הבעיות הייחודיים שדורשים היום השכלה גבוהה. זה אומר ששאר ה-50% יצטרכו לעבוד במה שנקרא ‘עבודות רוטיניות'. זו מילה גרועה שמשמעותה עבודות שלא מבוססות במלואן על יצירתיות. אלה עבודות כנציגי שירות לקוחות, אנשי מכירות, עובדי מפעל, טיפול בילדים. אלה לא עבודות חסרות ערך. למעשה, הן עבודות מאוד מאוד חשובות.

"אבל הן לא כוללות כמות אדירה של יצירתיות, של פתרון בעיות שלא נתקלנו בהן קודם. במקום זאת, יש בהן הרבה מגע אנושי, הרבה מגע עם העולם החיצון, ותפעול שלו.
"עכשיו, אם נדחוף את הטכנולוגיה לכיוון שבו היא משלימה את המעמד היצירתי, ומחליפה את העבודות של 50% הנותרים, אז אנחנו הולכים לגרום לנזק קבוע לאותם 50%. לא רק לאופק הכלכלי שלהם, אלא גם לאופק החברתי שלהם".

כמעט מיותר לציין שבימינו, החלפת עובדים ברובוטים, בבוטים, או באלגוריתמים זה רעיון די פופולרי. "אם הייתי הולך היום לעמק הסיליקון ואומר את הדברים האלה, זה היה מתקבל בהלם. יש שם אמונה כמעט דתית שזה דבר טוב שמכונות ואלגוריתמים יחליפו עבודות ‘רוטיניות'. בני אדם נתפסים כבעייתיים. הם עלולים לטעות. רוב המהנדסים חושבים שאם משהו לא עובד, זה אשמת בני האדם. ואם אפשר למזער את תפקידו של האדם, בין אם זה כלקוח שמבצע בחירות, או כעובד על מכונה, אז זה דבר טוב".

"אם כל האוטומציות"

ובכל זאת, כל זה כן יכול להיות היה להיות אחרת. אנחנו יודעים את זה מהעבר. "אוטומציה היא לא דבר חדש, וגם הגישה של המהנדסים (שרוצים להחליף בני אדם במכונות, א"פ) היא לא דבר חדש. מה שכן חדש הוא ששמנו את כל הביצים בסל של טכנולוגיות מהסוג הזה" - באופן שמזכיר קצת את ראשית המהפכה התעשייתית, התקופה בה הלודיטים התקוממו.

היו תקופות שבהן זה היה אחרת. "ב-1860, יותר מחצי אוכלוסיית ארה"ב עבדה בחקלאות. מה שקרה לחקלאות הוא אם כל האוטומציות", מזכיר אסמוגלו ומתייחס לגל חידושים טכנולוגיים, שהחליפו את בני האדם והעלימו מקומות עבודה: טרקטורים, קומביינים ומכונות דיש.

"אבל מה קרה בהמשך? עשינו משהו שאנחנו לא עושים היום: יצרנו הרבה משימות חדשות, תעשיות חדשות, פונקציות חדשות. אם נחזור למשל ל-1870, 1880 - הייצור התעשייתי בארה"ב היה לא יעיל. בזבזו הרבה חומרים, לא היה עיצוב, לא היו עובדי בק אופיס, לא היה תכנון, לא היה שיווק, לא היה חשמל, לא היו מהנדסים, לא היו טכנאים.

"ואז, שינינו לחלוטין את פני הייצור, ובדרך יצרנו משרות למיליוני עובדים. עבור רוב האנשים שעבדו בייצור בארה"ב בשנות השלושים של המאה העשרים, המשימות שהם ביצעו לא היו קיימות שלושים או ארבעים שנה מוקדם יותר. זו דוגמה לאופן שבו הטכנולוגיה יכולה להשלים עובדים אנושיים, או ליצור משימות חדשות, וזה מה שהפסקנו לעשות.

"יש לנו הרבה טכנולוגיות עם השלכות דומות לאלה שראינו בעבר, אבל איכשהו, אנחנו משתמשים בהן הרבה כדי להחליף עובדים, ולא מספיק כדי ליצור הזדמנויות תעסוקה מכניסות, גידול בשכר, והזדמנויות קריירה".

מאיפה מגיע השינוי הזה?
"חלק מהעניין הוא שמצד אחד יש היום הרבה פחות סיוע ממשלתי למחקר. ומצד שני, אנחנו נותנים המון תמריצים לחברות לבצע כזאת אוטומציה (למשל, באמצעות מערכת המס, א"פ). אנחנו מסבסדים את ההון על חשבון העובדים, יותר מאי פעם. וגם אמרנו לחברות האלה שאם הן רוצות להיות תחרותיות בעולם, הן חייבות להפחית את עלויות העובדים. והן הפנימו את המסר, וחושבות שהן פשוט צריכות להיפטר מהעובדים.

"ויש כאן גם משהו אידיאולוגי. בתור הזהב של הכלכלה האמריקאית לא הייתה חברה אחת - בין אם זה ג'נרל מוטורס, ג'נרל אלקטריק, או פורד - שקובעת את האג'נדה הטכנולוגית של ארה"ב. היו המון חלקים לכלכלה האמריקאית, כל אחד מהם עם טכנולוגיה שונה, וכולם דחפו בכיוונים שונים.

"ואילו היום הגענו למצב שבו קבוצה קטנה של מנהלים בכמה חברות בעמק הסיליקון והסביבה, שהן מאוד הומוגניות לא רק מבחינה אנושית אלא גם בחזון שלהן, מחליטים הכל עבור הכלכלה האמריקאית. כך שאנחנו ויתרנו על מגוון לטובת חזון אחד - והחזון הזה הוא לא מאוד טוב לחברה. הוא מבוסס על יותר מדי אוטומציה".

מה אפשר לעשות אחרת

אבל, וזו כאמור הנקודה שאסמוגלו רוצה להדגיש יותר מכל, הדברים יכולים להיראות אחרת, וזה בידינו. "לעיתים קרובות אנחנו לא מבינים ולא מעריכים מספיק עד כמה הטכנולוגיה ניתנת לשינוי. יש לנו אלפי בחירות שונות לגבי איזה סוגי טכנולוגיה לפתח. ובהינתן כל מה שדיברנו עליו, לבחירות האלה יהיו השלכות כבירות - לגבי עלויות הטכנולוגיה, ואולי גם לגבי היתרונות שלה".

אסמוגלו, כאמור, חשוב שאנחנו לא צריכים להשאיר את עתיד הטכנולוגיה בידיהם בידי חבורת יזמים בגראז' בעמק הסיליקון או במרתף בתל אביב, וגם לא בידי דמויות גדולות מהחיים של גאונים שיודעים לאן הטכנולוגיה צריכה ללכת. "אני לא אומר שהממשלה או מומחים כלשהם מבינים יותר טוב מהיזמים", הוא מדגיש. "אבל אנחנו צריכים יותר מגוון. אנחנו צריכים למצוא דרך לטפח מגוון דעות שונות".

"איך אפשר לקבל החלטות מדהימות לגבי עתיד הטכנולוגיה בלי להתייעץ בעובדים או בארגוני החברה האזרחית? תאר לעצמך שיש לנו ברירה בין שתי חלופות. באחת אנחנו מגיעים לגידול של שני אחוז בפריון, והורסים כל מיני מקומות עבודה. בשנייה אנחנו מגיעים לגידול של 1.9% בפריון, ויוצרים המון מקומות עבודה. האם זו צריכה להיות החלטה שאנחנו משאירים בידי חבורה של בני שלושים שיושבים במשרד יפה וממוזג? אני חושב שכאן דרוש דיון נרחב יותר".

איך דברים היו יכולים להיראות אחרת?
"הנה דוגמה מאוד ספציפית מהתחום שלי: השכלה. אני חושב שבינה מלאכותית הולכת להשפיע על כל התחומים. אני לא מאמין בסופר-אינטליגנציה מלאכותית, אבל אין לי ספק שהבינה המלאכותית תהיה בשימוש נרחב.

"אבל איך היא הולכת להשפיע על מערכת ההשכלה? הנה שני תרחישים. באחד אנחנו הולכים להשתמש בטכנולוגיה כדי לבטל יותר ויותר מורים. בהתחלה תוכנות בינה מלאכותית ישתלטו על בדיקת מבחנים, אחר כך על תכנון מבחנים, ואז על כמה מהשיעורים. אפשר להשתמש בסרטונים, שמתוגברים על ידי כמה אלגוריתמים מאוד בסיסיים, כך שנצטרך פחות ופחות מורים. זו ברירת המחדל שהרבה חברות עובדות עליה".

"אבל הנה חזון שונה. תלמידים שונים מתקשים עם חלקים שונים של חומר הלימוד. ואנחנו יודעים שחלק מהתלמידים לומדים טוב יותר כשהם מקבלים ליווי מהמורים. אפשר להשתמש בבינה מלאכותית להעצים את המורים. לתת להם חיווי בזמן אמת באיזה חלק של חומר הלימוד התלמידים מתקשים, ולהתאים את תוכנית הלימוד. זו טכנולוגיה מוכוונת בני אדם, שיוצרת משימות חדשות עבור המורים. למעשה, היא דורשת יותר מורים, עם השכלה טובה יותר, ולכן גם מורים בשכר גבוה יותר. זה החזון השני.

"עכשיו, איזה חזון סביר יותר שיממשו כיום? ואיזה טוב יותר לחברה? אני אישית לא יודע איזה חזון טוב יותר. זה תלוי בעלות ובתועלת. הוא תלוי בעד כמה אנחנו יכולים ללמד ביעילות ילדים, במיוחד מרקע חברתי נמוך יותר. לישראל, למשל, יש בעיה קשה של מתן השכלה לאוכלוסייה הערבית שלה, שלא זוכה לאותן הזדמנויות. אבל אולי, אם היינו משתמשים בטכנולוגיה טובה יותר, היינו יכולים ליצור חברה הוגנת יותר בישראל? בדיוק באותו אופן שבו אם היינו יכולים ללמד ילדים מהמעמד העובד, במיוחד מאזורי המצוקה של ארה"ב, היינו יכולים ליצור חברה הוגנת יותר. אבל השוק לא יוביל אותנו לשם באופן טבעי. אנחנו צריכים לדון בזה, להגיע להבנות, לחשוב על הנושאים האלה.

אם השוק לא יוביל אותנו לשם, מי כן?
"בהרבה מפריצות הדרך הטכנולוגיות החשובות ביותר, זו לא הייתה הממשלה לבדה או השוק לבדו, אלא האינטראקציה בין השניים, לעיתים קרובות עם תמיכה רחבה של החברה. אם היינו משאירים את זה לשוק, בלי שום אינפוט מהחברה ובלי אינטראקציה מהממשלה, היום היינו בלי שום אנרגיית רוח, שום אנרגיה מתחדשת, שום יכולת ללכידת פחמן, בלי התקדמות ברשת האנרגיה. היו לנו פשוט הרבה הרבה יותר פחם, מנועי בעירה פנימית הרבה הרבה יותר חזקים, והרבה יותר הישענות על נפט.

"אנחנו עשינו תפנית ענקית במסלול הטכנולוגי שלנו, תפנית לא מספקת אבל ענקית, החל משנות השמונים. איך זה קרה? קודם כל, הממשלה התחילה לתת לכך תמריצים. ודבר שני, הצרכנים והעובדים התחילו לתת תמריצים. כיום בארצות הברית, חברות נפט מפרסמות מודעות שאומרות שהן מחויבות לעתיד ירוק. למה אתה חושב שזה? לא בגלל שהן ראו פתאום את האור. זה בגלל שהן תחת לחץ. ואנחנו מוקירים את הלחץ הזה".

כשאתה מדבר על החברה, למה הכוונה?
"לחברה האזרחית. לכל מי שמוכן להיכנס לזירה. יש לפעמים יוהרה, כאילו הטכנולוגיה יותר מדי מתקדמת, ויותר מדי מסובכת, ורק אנחנו, ממש באליטה, יכולים להחליט על העתיד שלה. כמובן שאנשים עם תעודת בגרות בלבד לא צריכים לדון בשאלה האם טכנולוגיית היתוך היא ישימה או לא. אבל פה אנחנו מדברים על ההשלכות החברתיות של הטכנולוגיה. והתפקיד של האליטה המשכילה צריך להיות גם להציע תפריטים שונים, כשלחברה צריכה להיות אמירה בנושא.

"קח את התרחיש שהזכרתי קודם, שבו יש צמיחת פריון של שני אחוז בלי מקומות עבודה, או 1.9 אחוז צמיחה עם המון מקומות עבודה. ואם אתה הולך להסתיר את ההכרעה בין האפשרויות, ולהגיד ‘זה מאוד טכני', המשמעות היא שהכוח להחליט נותר בידי אדם אחד או שניים".

אתה חושב הרבה במונחים היסטוריים. איך הייתי מאפיין את הרגע הנוכחי? מצד אחד חברות הטכנולוגיה חזקות מאי פעם. מצד שני, אנשים כמו מארק צוקרברג או ג'ף בזוס כבר לא נערצים כבעבר.

 בזוס. / צילום: Shutterstock, lev radin

"אני באמת חושב שהם לא נערצים כבעבר. וזה חלק חשוב מהצומת הקריטי שאנחנו נמצאים בו, שיש בו אפשרות לעשות שינויים ענקיים. זה רגע מאוד יוצא דופן. מעולם לא היו לנו חברות גדולות וחזקות כמו גוגל, אמזון, פייסבוק ומיקרוסופט. ובמקום רק להיות נערצות, יש לחץ חברתי כלפיהן. אז זה הזמן לעשות שינויים".

"להפוך את העובדים ליצרניים יותר"

בסיפור שמגולל פרופ' אסמוגלו יש מקום מרכזי לטכנולוגיה. אבל יש מי ששם את הדגש על שני תהליכי עומק אחרים ששיחקו תפקיד מפתח בעיצוב הכלכלה בעשורים האחרונים: מצד אחד הגלובליזציה, שחשפה את העובדים במערב לתחרות עזה משאר העולם, ומצד שני ירידת כוחם של האיגודים המקצועיים, שגם היא תורגמה לדריכת השכר במקום. "אלה כוחות חשובים", מודה אסמוגלו, "אבל הם לא חשובים כמו הטכנולוגיה". 

למעשה, אומר אסמוגלו, יש קווי דמיון בין החלפת עובדים במכונות לבין החלפתם בעובדים ממקסיקו, סין או וייטנאם. "בשני המקרים לוקחים משימות מעובדים ומעבירים אותן למקום אחר כאמצעי להורדת עלויות. ומה שהגלובליזציה עשתה הוא לעגן את הנרטיב שאנחנו חייבים לקצץ עלויות כדי להתחרות עם סין או עם מקסיקו".

מה לגבי ירידת כוחם של איגודי העובדים? 
"לאיגודים יש תפקיד חשוב, אבל לא בהכרח רק כשומרים על שכר גבוה. אנחנו זקוקים לאיגודים כאפיק תקשורת בין העובדים לפירמות, כדי שהפירמות יבחרו את הטכנולוגיות שעובדות הכי טוב ויתחשבו באינטרס של העובדים. אם העובדים יפעלו על מנת להגדיל עלויות, ויפעלו באופן לעומתי מול ההנהלות, זה לא הולך לעבוד. זה רק יעודד את הפירמות להיסגר. ולמרבה הצער זה המצב לעתים קרובות בארה"ב. אם היה מודל שהוא קצת יותר סקנדינבי או גרמני, איגודים היו יכולים להגיד לפירמות: אולי לא הכרחי לבטל את המשרות האלה. אולי אנחנו יכולים להפוך את העובדים ליצרניים יותר, ובוא נמצא דרך לעשות את זה".