"היום מישהו יכול לבטל את כל היומן לשנה, ואני חושבת שנסתדר. הגמישות עלתה"

לפני כעשור עבדה דנה אבירם כעובדת סוציאלית שכירה בשירות בתי הסוהר. עיקר עבודתה היה באגף לעברייני מין בבית סוהר מעשיהו, שם טיפלה בגברים שפגעו בקטינים ברשת. בשנת 2008 הגיע אל בפעם הראשונה לאגף אסיר שפגע בקטינים שהוא הכיר דרך חדרי צ'אט באינטרנט. המפגש עם האסיר הזה שינה את מסלול חייה, והוביל אותה לפתוח עסק עצמאי שמטרתו חינוך ילדים ל"זהירות ברשת".

"זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי גבר שפגע בילדים באינטרנט. קודם לא היו סמארטפונים ופגיעות אינטרנט. כששאלתי אותו למה הוא התחיל לפגוע בילדים דרך האינטרנט, הוא אמר לי 'כי זה קל'. הייתי אמא לילדים צעירים ועובדת סוציאלית, והבנתי שזה מה שהולך לקרות מעכשיו, שהתופעה המסוכנת הזאת תתרחב, ושאני צריכה לעשות מעשה. לא יכולתי להישאר רק עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר".

ההבנה הזאת הובילה את אבירם לכתוב ולפרסם ספר ילדים שעוסק במוגנות ברשת - "טורף ברשת" - ובמקביל היא התחילה להעביר הרצאות בבתי ספר. לאט לאט הנפח של ההרצאות גדל, והיא פרסמה ספרים נוספים בנושא שימוש של ילדים ברשת, ומשם הדרך להקמת עסק עצמאי היתה קצרה. "האינטרנט היה בחיתוליו, אבל הביקוש התחיל לגדול, ומהר מאוד נשארתי בלי ימים להרצאות כי עבדתי במקביל גם בשב"ס. עמדתי בפני החלטה האם להמשיך לעבוד בשב"ס או ללכת לכיוון אחר שקרא לי, וזו הייתה קריאה מאוד חזקה. וכך, לפני 8 שנים עזבתי את השב"ס ועשיתי את הבחירה להשקיע את כל זמני בחינוך למוגנות ברשת. הבנתי שיש פה משהו שהוא גדול ממני. הקמתי את חברת "זהירים ברשת" והתחלתי לעבוד לבד. הביקוש גדל כל הזמן והנושא של מוגנות ברשת כל הזמן זז ומתפתח ומשתנה, כך שהעסק צמח מאוד לאורך השנים".

הצמיחה הזאת הובילה לכך שאבירם כתבה 5 הצגות בנושא מוגנות ברשת, והעבירה הרצאות מדי יום בבתי ספר, ובהמשך שכרה צוות של 9 שחקנים, שחקניות ומנחי קבוצות להעביר את ההצגות וההרצאות במקביל אליה. 2019 הייתה שנת שיא עבור העסק. "2019 הייתה שנה מטורפת מבחינת העסק. היומן של כל הצוות היה מפוצץ", היא מספרת.

ואז הגיעה הקורונה. "הכל קרס. אני לא אשכח את השבוע הראשון שביטלו את הפעילות הראשונה ואני צעקתי 'איך מבטלים ככה ביום שישי שבוע שלם של עבודה', ואז פתאום ביטלו לי את כל היומן לשנה וחצי. במרץ 2020 נגמרה מבחינתי שנת הלימודים וגם שנת הלימודים שהחלה בספטמבר 2020 היתה סגורה בפניה. אסור היה להיכנס לבתי הספר במשך שנה שלמה, גם כשהתלמידים חזרו ללמוד. העסק שלי הוקפא למשך שנה ושלושה חודשים".

אבירם הבינה שהיא חייבת לעשות מעשה אם היא לא רוצה שהעסק ייסגר. "הבנתי שאני לא אשרוד נפשית אם לא אעשה משהו. עסק משלך הוא הזהות שלך. הרגשתי בבת אחת שמישהו חתך אותי. לא חתך את העסק ואת ההכנסה, אלה אותי. הטלפון הפסיק לצלצל. הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי כדי לא לגווע. הבנתי גם שזה לא רק שהלכה ההכנסה של אותה שנה, אלה אני יוצאת מהגלגל. עסק צריך להיות חי ואם הקליינטורה שלי לא תשמע אותי שנה וחצי לכי תחזרי שמונה שנים אחורה. היה עלי להמציא את העסק מחדש".

כמו רבים מהעצמאים שעסקיהם היו סגורים במהלך הקורונה, בתחילת המשבר חשבה אבירם לחזור לעבוד כשכירה. "בשלב מסוים חיפשתי עבודה בחנות ספרים, רק כדי שתהיה לי סיבה לצאת מהבית. בעלת החנות שהכירה אותי כסופרת אמרה לי 'לכי תעשי סדנאות כתיבה'. אז זה מה שעשיתי. הלכתי לספרייה העירונית בעיר מגוריי במודיעין ואמרתי 'תנו לי לעשות סדנאות כתיבה', והם אמרו לי 'טוב שבאת, חיכינו לך'. לפני הקורונה לא היה לי זמן לזה".

אבל זה לא הספיק לאבירם, שרצתה לשמור את העסק שלה בחיים. "אחרי חצי שנה של שוק מוחלט, דיכאון וחיפוש דרך העברתי את כל ההצגות וההרצאות לזום. גייסתי צוות שחקנים חדש שהעבירו בזום את ההצגות, כתבתי הצגה חדשה על הקורונה - והעסק פרח. במקביל פיתחתי חדרי בריחה שעוסקים במוגנות ברשת והעברתי את הפעילות הזאת בזום ובלייב".

הקורונה, כך התברר לאבירם, יצרה ביקוש משמעותי לשירות שהיא הציעה. "הצעתי את הפעילות בבתי הספר שעבדתי איתם וגיליתי שזה משהו שהם ממש צריכים. הם היו יותר מוטרדים ממה שקורה ברשת, כי הקורונה הגבירה את שעות השימוש של ילדים ברשת ואת המצוקה של הילדים והתחלנו לעשות מאות הצגות אינטראקטיביות והרצאות, נתנו לילדים לדבר ושאלנו אותם שאלות על הרגשות שלהם ועל הקורונה ועל הפגיעה החברתית. זה העצים את החוויה של הילדים וזה העצים אותנו".

אבירם עצמה הופתעה מההצלחה. "כשצילמתי את ההצגות כדי להעביר אותם בזום, לא ידעתי מה הסיכוי שילד בן 7 ישב ויראה את ההצגה, וזה עבד ברמות מפתיעות וזו הייתה חוויה עוצמתית. העובדה שאתה מצליח ליצור שיח משמעותי ולתת מענה משמעותי לילדים גם מרחוק היה חשוב לי. אמנם לא היינו שם פיזית אבל היינו שם בשביל הילדים. חזרנו למרכז הבמה מאחורי המסך".

לאט לאט כולם יצאו מהסגרים והמגבלות ומהמסכים, ואבירם התחילה לאחרונה להרגיש חזרה לשגרה. "למרות שהמשק נפתח מזמן, אצלנו רק סביב אפריל השנה התחילה חזרה להפעלות וההרצאות הפרונטליות. הספקנו לעבוד קצת בבתי הספר ולראות ילדים, וזה היה משמח".

עכשיו שוב מדברים על מגבלות וסגרים ולא ברור איך תיפתח שנת הלימודים. איך את מרגישה?
"מצד אחד נראה לי שאחרי מה שעברנו הפכתי להיות הרבה יותר חסינה. אם בעבר כל מי שהיה מזיז פעילות משעה חמש לשש הייתי משתגעת, היום מישהו יכול לבטל את כל היומן לשנה ואני חושבת שנסתדר. הגמישות עלתה. מצד שני זה באסה. אני לקראת שנה חדשה, מגייסת את הצוות שלי שהתפרק ואנשים חדשים בתחושה שחוזרים למה שהיינו, עם הרבה תוכניות ואנרגיה ועכשיו עוד פעם יש חוסר וודאות".

אם שוב הכל ייסגר, יש מחשבות על לחזור להיות עובדת סוציאלית שכירה?
"בתקופה הכי קשה של הקורונה הדבר שהיה הכי חשוב לי היה להישאר על הגלגל. הייתה תקופה שנתתי הרצאות בחינם בזום והתחלתי לעסוק בהתנדבות מאסיבית העיקר להיות בעשייה ולהיות בטוב. מאוד פחדתי לשקוע. היום הפחד חוזר. תמיד אני יכולה לחזור להיות עובדת סוציאלית. יש לי אחלה מקצוע. אבל אין לי באמת כוונה לקפל את העסק. אני מאוד מאמינה בעסק ובצורך בו עבור הילדים". 

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il