אחרי טוקיו: כמה ספורטאים אולימפיים חדשים יצמחו בישראל

המשחקים האולימפיים בטוקיו הוציאו לאור הרבה מאוד ספורטאים שחלק גדול מהציבור הישראלי שומע עליהם כעת בפעם הראשונה, וחלקם הגדול יחזרו לאנונימיות לפחות עד משחקי פריז 2024. מי הכיר עד היום את מתן רודיטי שסיים במקום הרביעי - הכי קרוב אי פעם למדליה השחייה - את המשחה במים פתוחים. או אפילו את אבישג סבמרג, מדליסטית הארד בטקוואנדו.

זו גם אחת מהבעיות הגדולות של הספורט האולימפי: היעדר פופולריות וחשיפה מקשים מאוד על גיוס של ספורטאים לענפים האולימפיים.

מבדיקת גלובס עולה כי נכון לספטמבר 2020 רשומים בישראל 102,811 ספורטאים תחרותיים במקצועות האולימפיים, כולל ענפי ספורט חורף אולימפיים. אז מה אפשר ללמוד מהמספר הזה, ומהם הענפים הטרנדיים שרשמו את הזינוק הגדול ביותר במספר הספורטאים הפעילים?

ספורט בעלייה?

מעל 100 אלף ספורטאים אולימפיים נשמע מספר מרשים בהחלט, אבל התמונה האמיתית מעט שונה. אם מנטרלים את ענפי הכדורסל והכדורגל שנחשבים לענפים אולימפיים, הרי שנותרנו עם פחות ממחצית מהם - 42,609 ספורטאים אולימפיים בלבד.
הכלל הידוע הוא שאחרי משחקים אולימפיים והחשיפה של הציבור לענפים הללו מתרחש רנסנס קצר שמתאפיין בגידול במספר הילדים שפונים לענפים הללו.

הגידול בישראל בין שני המחזורים האולימפיים האחרון הוא יחסית משמעותי, לפחות בהשוואה למחזורים אולימפיים קודמים: בין 2016 ל-2020 נוספו עוד 16,911 ספורטאים במקצועות האולימפיים. גם כאן רוב העלייה משויכת לגידול בשני הענפים הפופולריים בארץ, כדורסל וכדורגל. בניטרול שני הענפים הללו הצטרפו למעגל הפעילים האולימפי 8,802 ספורטאים. במלים אחרות, קצת מעל אלפיים ספורטאים מדי שנה.

שיעור עלייה של כמעט 5% בשנה בממוצע במספר הספורטאים האולימפיים הוא נתון מעודד, אבל עדיין בסיס הפירמידה צר, וחלק גדול מהעלייה משויכת לשלושה ענפים עיקריים, כפי שיפורט בהמשך.

  

שלושה ענפים מככבים

אם בטקוואנדו או בהתעמלות מנסים לדמיין איך ישפיעו ההצלחות בטוקיו של אבישג סמברג ושל ארטיום דולגופיאט, אפשר אולי לקחת דוגמה מענף הג’ודו. הג’ודו שחזר ארצה עם שתי מדליות אולימפיות ממשחקי ריו 2016 הגדיל מאז את מספר הספורטאים שלו מ-1,824 ל-3,707 - גידול של 103%. מבחינה כמותית מדובר במספר הספורטאים הגדול ביותר שנרשם בענף אחד (למעלה מ-1,800 ספורטאים). חלק עיקרי מהגידול קשור לכניסה של נשים לענף, שמהוות נכון להיום כשליש מהספורטאים התחרותיים בג’ודו, לעומת 20% בלבד ב-2016.

ענף נוסף שרשם זינוק אדיר בתוך מחזור אולימפי אחד הוא ההתעמלות, שהוסיף בתוך ארבע שנים 1,150 ספורטאים וצמח ב-36%. גם כאן רוב הצמיחה משוייכת לנשים שמהוות כ-93% מסך ההשתתפות בענף.

גם השחייה שרשמה הצלחה גדולה מאוד במשחקי טוקיו וכמעט גרפה מדליה היא אחד מהענפים הצומחים ביותר מאז ריו 2016, עם עלייה של 1,363 ספורטאים תוך מחזור אולימפי אחד שמהווים צמיחה של 80% במספר הספורטאים התחרותיים בענף.
באופן מעשי, שלושה ענפים - ג’ודו, התעמלות ושחייה - אחראים לגידול של יותר מארבעת אלפים ספורטאים בתוך מחזור אולימפי אחד ומשקפים כ-50% בגידול של כלל הענפים האולימפיים בישראל.

 ארטיום דולגופיאט מבצע את התרגיל הקרקע בגמר באולימפיאדת טוקיו / צילום: Reuters, USA TODAY Sports

היכחדות ענפים

בצד השני של המפה מספר ענפים הולכים ונעלמים מהמפה האולימפית. אחת הסיבות היא היעדר הישגים בענפים הללו, שגורר חוסר במודלים לחיקוי. ענף הטריאתלון איבד 32% מהספורטאים שלו בתוך מחזור אולימפי אחד; ענף הראגבי איבד 34%; וענף הטקוואנדו איבד 3% בין ריו 2016 לטוקיו 2020. את ההשפעה של אבישג סמברג אפשר יהיה לבחון כבר בתקופה הקרובה לאור דיווחים על התעניינות רבה בקרב הנוער לקראת עונת הפעילות הבאה.

למה יש משמעות גדולה כל כך למספר הספורטאים הפעילים? קודם כל בגלל שבסיס רחב יותר מאפשר בסוף למצות את הפוטנציאל ולהביא להישגים. במישור הכלכלי, מודל התקצוב של משרד הספורט בנוי באופן שמתגמל ענף שמספר הספורטאים בו גדול. בסך הכל מתוקצבים האיגודים והאגודות בגין הספורטאים הפעילים בכ-230 מיליון שקל בשנה.

אבל גם כאן צריך לזכור שיש הבדל גדול בין הילדים הפעילים בענפים האולימפיים בשלב המוקדם של החוגים, לבין היכולת של הענף למשוך את הילדים גם הלאה אל עבר הפעילות ההישגית: הנתונים של הספורטאים משקפים רק את אלו התחרותיים שעשו את המעבר משלב החוג אל עבר הבמה התחרותית, בעוד שהרוב המוחלט ביותר לא מצליח לעשות את המעבר אל הזירה התחרותית - ופורשים.

ענף גברי

עניין נוסף שאפשר לראות בין ריו לבין טוקיו הוא בעיקר שינוי מגמה במספר הספורטאיות הפעילות בישראל. חלק מהשינוי קשור להישגים: אם לינוי אשרם תצליח לעמוד בציפיות ולזכות במדליה בהתעמלות - ומי יודע מה מכינה לונה צ’מטאי-סלפטר במרתון - אלו יהיה המשחקים הראשונים שבהם יחזרו אלינו יותר מדליסטיות ממדליסטים. גם ההופעות של שירה ראשוני בג’ודו ועומר שפירא באופניים (שהיו לא רחוקות ממדליות), ושל אנסטסיה גורבנקו בשחייה וחנה מיננקו באתלטיקה ייזכרו כרגעי שיא של המשלחת הישראלית.

המדליות וההישגים של הנשים הם חלק ממגמה של צמיחה אולימפית. בין ריו 2016 לטוקיו 2020 עמד שיעור הנשים שהצטרפו לענפים האולימפיים על 4,290. בפרק הזמן הזה הצטרפו רק 4,176 גברים. זאת, למרות ששיעור הנשים שעוסקות בספורט אולימפי מהווה רק 30% מהסך הכללי. ועדיין, גם אחרי השיפור הזה שיעור הנשים העוסקות בספורט תחרותי בישראל, בכל הענפים, עומד על 36% בלבד - ספורטאית אחת על כל שלושה ספורטאים.

גאווה תוצרת חוץ

לפחות על שני ענפים ששלחה ישראל למשחקים האולימפיים יש מחלוקת לא קטנה: נבחרת הבייסבול שמורכבת כמעט כולה משחקנים אמריקאים שאינם מתגוררים בישראל, ומשלחת הרכיבה על סוסים שמורכבת מספורטאים שחיים ומתאמנים באירופה. בשני המקרים, הזיקה שלהן לישראל קיימת בעיקר בזכות הדרכון הישראלי שהשחקנים בהן מחזיקים.

האם המדליה היא חזות הכל ולראשי הענפים הללו אין שום בעיה לחפש מציאות בחו"ל? בכל מקרה, לפחות מבחינת החוק מחויבת מדינת ישראל לתמוך בספורטאים הללו כמו בכל אזרח ישראלי.

הספורטאים בענפים הללו מוצגים ככאלו שאמורים בסוף לייצר הישגיות או לפחות חשיפה אולימפית ובכך לבנות גם תשתית מקומית של ספורטאים בישראל. עד משחקי פריז 2024 אפשר יהיה להבין מה הייתה ההשפעה של משלחת הרכיבה ושל נבחרת הבייסבול על הספורט בישראל. עד אז, הם ימשיכו לגור בחו"ל וראשי הענפים שלהם ייהנו מתקצוב שאליו מחויבת המדינה.