שנת הלימודים נפתחת, וכמעט 2 מיליון תלמידי בתי הספר והגנים חוזרים ללימודים. יחד עם חצי מיליון ילדים בגנים, מדובר בכ-27% מכלל אוכלוסיית ישראל. אחד מכל ארבעה ישראלים הוא תלמיד במערכת החינוך.
המספר הרב של תלמידים במערכת החינוך בישראל נובע ישירות מהפריון הישראלי הגבוה: 3.1 ילדים לאישה, כמעט פי שניים מממוצע ה-OECD שעומד על 1.6 לאישה. המשמעות: ההשקעה בחינוך מצטברת לסכומים גבוהים. זו הסיבה שישראל במקום הראשון ב-OECD בהוצאה לחינוך ביחס לתוצר, אבל במקום ה-26 מתוך 38 בהוצאה לתלמיד. אנחנו מוציאים 9,671 דולר לתלמיד, בזמן שבממוצע ה-OECD מוציאים 11,231 דולר לתלמיד. עם 1.6 ילדים לאישה, זה כמובן יותר קל.
מערכת עצומה וריכוזית
מספר רב של תלמידים דורש מספר רב של מורים: במערכת החינוך הממשלתית בישראל מועסקים כמעט 200 אלף מורים. לשם השוואה, המעסיק הפרטי הגדול בישראל (אינטל) שולח תלוש משכורת ל-13,750 איש. מערכת החינוך גדולה באופן חסר פרופורציות לכל דבר אחר שקיים במשק. יחד עם הגודל העצום שלה, היא גם ריכוזית מאוד: 69% מההחלטות מתקבלות ברמת השלטון המרכזי (ולא ברמה המקומית או ברמת בית הספר עצמו), לעומת 35% בממוצע ה-OECD. כלומר, קבוצה קטנה יחסית של אנשי מקצוע, מרוחקת מצרכיהם הספציפיים, קובעת מדיניות עבור מיליוני תלמידים.
הכיתות בישראל צפופות, עם 26.4 תלמידים בכיתה ממוצעת לעומת 21.1 בממוצע ה-OECD. עם זאת, בהסתכלות ביחס למורה, יש בישראל מספר דומה לממוצע ה-OECD בחינוך היסודי, ופחות תלמידים מאשר בממוצע ה-OECD בחינוך העל-יסודי. איך זה יכול להיות? כי המורים לא מועסקים בגודל המשרה הראוי ביחס לדרישות מהם בשעות לימוד.
שעות ארוכות אך לא אפקטיביות
ישראל ניצבת במקום הראשון ב-OECD במספר ימי הלימודים בשנה - לפחות 220, לעומת 180 בממוצע ה-OECD. גם שעות הלימודים ארוכות: תלמיד יסודי בישראל לומד 5,700 שעות בשנה, לעומת 4,500 בממוצע ה-OECD. באוסטריה, תלמידי יסודי שוהים בבית הספר רק 2,800 שעות בשנה, חצי מישראל.
מלמדים בישראל כמות אדירה של שעות, ללא הישגים משמעותיים: במבחן פיז"ה (PISA) - המשווה את רמת האוריינות של תלמידים במדינות שונות בקריאה, במדע ובמתמטיקה - ישראל מדורגת במקומות 38, 43 ו-42, בהתאמה. מתחת למדינות כמו וייטנאם, בלארוס וסלובקיה. נתונים אלו לא כוללים את מערכת החינוך החרדית, שכן בה לא לומדים לימודי ליבה (מקצועות היסוד והחובה בבית הספר היסודי) ברמה שתאפשר להם אפילו להשתתף במבחן.
התלמידים הישראלים לומדים המון שעות - אבל בצורה לא אפקטיבית. זה, אולי, נובע מהתפיסה של מערכת החינוך (ובתי הספר היסודיים במיוחד) כ"שמרטף" שמיועד בעיקר להשגיח על הילדים בזמן שההורים בעבודה. הדבר נובע מהמציאות יוצאת הדופן בישראל במסגרתה נשים משתתפות בשוק העבודה יותר מאשר במערב, אך מולידות הרבה יותר ילדים.
עובדים הרבה באחוזי משרה נמוכים
בכל זאת, מורים בישראל עובדים 23% עד 46% פחות שעות מאשר בממוצע ה-OECD (הטווח משקף הוראה ביסודי, חט"ב ותיכון), וזה מוביל למצב אבסורדי: בזמן שהשכר של מורים בישראל נמוך מבמערב - השכר לשעה גבוה מזה של ה-OECD ב-44% עד 76%, בנרמול לתוצר. כלומר, הסיבה שיש בישראל כל כך הרבה מורים היא שמצד אחד דורשים מהם כמות אדירה של שעות לימוד, ומצד שני לא מגייסים אותם לאחוזי משרה גבוהים מספיק. במקומות רבים במערכת החינוך, אחוז משרה גבוה הוא "פריבילגיה" של ותיקים, במקום להיות עניין ברור מאליו לכל מי שרוצה.
ואם אנחנו כבר ביחסי צעירים-ותיקים במערכת החינוך, ראוי להזכיר שהפער בשכר בין מורים צעירים לותיקים ביותר עומד בישראל על 172%, לעומת 84% בממוצע ה-OECD. למעשה, מערכת התמריצים בשכר המורים מבוססת רובה ככולה על ותק: תארים אקדמיים ותפקידים מעלים את השכר, אבל ברגע שנכנסת לעבודה יציבה, הדרך היחידה להרוויח עוד היא… לחכות. אפילו ההשתלמויות מוגבלות בכמות מרבית בשנה, מה שהופך גם אותן לפונקציה של ותק. מהנדס מוכשר שרוצה להכשיר את דור העתיד של ישראל ייאלץ להסתפק בשכר של 5,000-7,000 שקל בחודש, לא משנה כמה הוא טוב בעבודה שלו. מורה ותיק, לעומתו, יכול להגיע למשכורות של 15-20 אלף שקל, לא משנה כמה הוא שחוק ולא אפקטיבי.
הקטנת כיתות? לא בטוח שתעזור
הפתרון הקלאסי שמוצע לשיפור מערכת החינוך בישראל הוא הקטנת הכיתות. "רפורמת הסרדינים" של בנט ושאר מאמצים של משרד החינוך בעבר שאפו להקטין את מספר התלמידים הממוצע בכיתה. עם יותר מורים על פחות תלמידים, נהוג לחשוב, איכות הלמידה תשתפר דרמטית. אך מחקר של מכון טאוב מראה שאין קשר בין גודל הכיתה לבין הישגי התלמידים. גם סקירת מחקרים של חברת המחקר מקינזי מראה שגם כאשר יש אפקט - הוא קטן למדי.
למה כן יש אפקט חזק במיוחד? לאיכות המורים. הבעיה היא שיש שקלול תמורות (טרייד אוף) בין שני הדברים. כיתות קטנות יותר אומר בהכרח צורך לגייס יותר מורים, וזה אומר בהכרח פחות יכולת לסנן ופשרה על איכותם. כלומר, בניסיוננו לשפר את איכות החינוך, יכול להיות שאנחנו למעשה מרעים אותה. נכון, קשה להשלים עם כיתות של 30 (פלוס) תלמידים, אבל במצב של 3.1 ילדים לאישה - אין כל כך ברירה.
אבל יש סיכוי לשינוי
אז מה כן אפשר לעשות? במכון "שורש" בראשות פרופ' דן בן-דוד הציעו לאחרונה סדרת רפורמות שנדרש לממש במערכת החינוך: הכנסת לימודי ליבה לחינוך החרדי או לכל הפחות השקעה בחינוך הממלכתי-חרדי. הם מציעים גם התמקדות בלימודי מתמטיקה ברמה גבוהה (5 יחידות לימוד) במגזרים החלשים ביותר כמו החינוך הערבי, משום שאלו מעלים בצורה דרמטית את פוטנציאל ההשתכרות - לא משנה מה הציון הסופי שמשיגים בתיכון.
חברת המחקר מקינזי ממליצה להשקיע בפיתוח המקצועי של מורים, ולבנות את מערכת התמריצים בשכר כך שהיא תמשוך כשרונות - גם על חשבון התגמול לפי ותק. ניתוח מבחן פיז"ה של ה-OECD מראה שאוטונומיה לבתי הספר בחומר הלימוד ובכוח האדם (גיוס, שכר ופיטור מורים) מביאה להישגים גבוהים בהרבה. זאת בייחוד כאשר לבתי הספר יש גם אחריותיות (Accountability) והם נדרשים, למשל, לפרסם באופן קבוע את הישגיהם.
ישראל ניצבת בפני אתגר ייחודי - שיעור יוצא דופן של ילדים, ומגזרים שלמים שלא לומדים את המקצועות המשתלמים ביותר ברמה המקצועית והכלכלית. אך לא הכל בידי שמיים: תגמול חכם למורים, מיקוד במקצועות הנדרשים בשוק העבודה, אוטונומיה ואחריותיות וגם החלטות קשות לגבי גודל הכיתה הראוי - יכולים לדעת החוקרים בארץ ובעולם לשפר דרמטית את מצב החינוך בישראל. מכיוון שמדובר מילולית בדור העתיד, אסור לתת לשמרנות לגבור על המלצות המומחים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.