לא תמיד צריך למהר לפסוק: המקרה של לוחם דוכיפת

לכאורה זה מקרה נוסף שאפשר לקטלג תחת "סחבת משפטית", "עינוי דין" ושאר תיוגים המלמדים על החולי שפשה במערכת השיפוטית בישראל. ארבע שנים תמימות חלפו מהיום שבו הוגש כתב אישום פשוט יחסית, עם הסדר טיעון וכמעט ללא מחלוקת ראייתית ועד ליום בו נגזר הדין. ארבע שנים תמימות והרבה ישיבות במקרה שלכאורה, רק לכאורה, אמור היה להסתיים במהירות.

אלא שכל מי שקורא את פסק הדין של השופט אבי לוי מבית המשפט המחוזי בחיפה מבין עד כמה ה"סחבת" הפעם ראויה לשבחים ועד כמה זהו בדיוק המקרה שבו אסור להיכנע למולך היעילות ולמהר לשגר את הנאשם - כפי שביקשה פרקליטות המחוז, למרבה הצער - לפס הייצור להכרעות מהירות, שהרי זה תיק "פשוט" של אזרח "קטן" אז מדוע להשחית עליו זמן שיפוטי יקר?

אז זהו, שהייתה גם הייתה סיבה לעשות כן, וטוב שהיה שם את השופט אבי לוי כדי להבהיר זאת.

 השופט אבי לוי / צילום: דוברות הרשות השופטת

עבירה חמורה פוגשת פוסט-טראומה

ג', בן 34, הורשע בעבירה של אחזקת כ-60 גרם של הרואין שלא לצריכה עצמית. למרות שזו עבירה חמורה, השופט לוי התחשב בכך שהנאשם מתמודד עם פוסט-טראומה לא מאובחנת ולא מטופלת כתוצאה משירותו הצבאי כלוחם מצטיין ביחידת דוכיפת ובמקום לתת לו סטירה נוספת (כמיטב המסורת המבישה של אגף ה"שיקום" במשרד הביטחון בכל הקשור לטיפול בלוחמים הלומי קרב) בחר לשלוח לעברו יד מחלצת ובמילותיו שלו: "נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, חייבו, לטעמי, לפסוע במשעולי השיקום ובמסילותיו חרף מהמורות רבות אשר ניצבו בדרך".

לטובת זאת, יחד עם שירות המבחן, "סנגוריתו המצוינת של הנאשם" וגורמים נוספים, השופט לוי לקח על עצמו לבצע "ניסיון רציני להחזיר את הנאשם שלפניי להלך בדרך המלך, בה צעד לפני שירותו הצבאי; לחדור את שריון-הקשיחות, שעטה עליו הנאשם (ככל הנראה תסמין של ההפרעה הפוסט-טראומתית שממנה הוא סובל); ולבסוף, להענישו באורח אשר יביא בחשבון [גם] את המצב הנפשי הקשה המלווה אותו מזה שנים ואת מאמציו הכנים לפרוץ את ‘מסך הלם-הקרב', בו היה נתון כדי לחזור לחברה כאזרח תורם ומועיל - ולא כעבריין, המשתמש בסמים ואולי אף מספק סמים".

בית המשפט בוחר לצעוד בדרך הארוכה

כך החל בית המשפט לצעוד יחד עם הנאשם בדרך השיקום הארוכה. ואכן, לאט לאט הסתבר כי כבר במהלך השירות הצבאי, למרות מספר תעודות הערכה שקיבל על עוז רוחו, החל ג' להשתמש בקנביס ובסם-שינה מסוג נוקטורנו כדי להתמודד עם "חוויות רגשיות קשות ומורכבות, במיוחד במפגש עם פצועים והרוגים, תמונות אשר ליוו אותו תקופה ממושכת". בין השאר, הוא סיפר על אירוע בו הפילו בית בן 7 קומות על מחבלים שהיו בתוכו, ועל כך שהוא היה בין הלוחמים אשר הוטלה עליהם המשימה לחלץ את גופותיהם מההריסות ולנושאן באלונקות.

הוא סיפר גם על מקרה אחר שבו ירה בראשו של מחבל אשר קפץ מחלון בית חד-קומתי וראה את ראשו מתפוצץ. לדבריו, אחר-כך היה עליו לשאת את הגופה מהמקום.

עוד סיפר שלאחר שפנה במהלך השירות הסדיר לוועדה רפואית בגין נכותו (פגיעה בתופי האוזניים) והבין שזו לא תעזור לו, ויתר על פנייה לקבלת סיוע בנוגע לשאר בעיותיו. זאת למרות שגם לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לסבול מנדודי שינה קשים, רעשים באוזניים, הסתגרות והתבודדות, לא הצליח להתמיד בלימודים או בעבודה וחווה תסכול מתמשך בשל אלו. למותר כמעט לציין שאלה תסמינים מוכרים של הפרעה פוסט-טראומתית שרק התחזקו מאי קבלת טיפול.

אף ששירות המבחן והפרקליטות לא הביאו המלצה טיפולית וביקשו שיושת עליו עונש של 3-5 שנות מאסר, התעקש השופט לא לוותר ולתת לג' עוד הזדמנות.

לוי הבין ש"המשך ההליך המשפטי יהווה גורם מגייס ומדרבן לטיפול." צודק. מכס-השופט שלו הוא המשיך לנווט את הליך השיקום: ג' נשלח לקבלת טיפול התנהגותי, תרופתי ונפשי להפחתת סימפטומי פוסט-טראומה; ניתן לו סיוע בשיפור יכולת ההתמדה שלו במעגלי תעסוקה ובמערכות יחסים אישיות; הורחבו מעגלי התמיכה החברתיים שלו ועוד. זאת, אף שהפרקליטות ממשיכה לדבוק בעמדתה העונשית הקודמת.

לאפשר לנאשם להתארגן לקראת ריצוי עונשו

השופט לוי דחה שוב ושוב את סיום התיק כדי לתת לג' עוד זמן להתעצם. וג' ניצל את ההזדמנות: קצינת המבחן סיפרה שמעבידיו מרוצים ממנו מאוד, שהוא מקפיד על הגעה לטיפולים ושקיים אצלו רצון אמיתי לחולל שינוי בחייו. גם בדיקות הסמים שנערכו לו יצאו נקיות.

וכך, אף שהשופט הבין ש"ניתן לסיים את ההליך כבר עתה במישור המשפטי... סברתי כי ראוי (במישור השיקומי - אנושי) לאפשר לנאשם תקופת התארגנות לקראת תקופת ריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות, שהרי במהלכה תיפגע באופן מהותי יכולת ההשתכרות שלו". איזה יופי.

רק כשחש שג' מסוגל, פנה השופט לוי לפני כשבוע לגזור את דינו. לדידו, ארבע השנים שחלפו מלמדות ש"קיים גם קיים סיכוי של ממש (ואף למעלה מכך) שהנאשם ישתקם". לכן סירב להשית עליו את העונש המבוקש, ותחת זאת קבע עונש קל יחסית שעיקרו ארבעה חודשי עבודות שירות ובנוסף המשך פיקוח שירות המבחן לשנה וחצי נוספות.
השופט גם בחר לא לקנוס את הנאשם "בשים לב לקשייו הכלכליים ולהפרעה הפוסט-טראומטית המקשה עליו להתפרנס".

מעבודה משפטית רבת שנים עם הלומי קרב, איני בטוח שזה סוף הפרשה. לצערי עדיין ארוכה הדרך בפני ג' עד לשיקום המוחלט, אם בכלל קיים מושג כזה, אך בדבר אחד אני בטוח: נכון פעל השופט לוי באופן שבו התעקש להעניק לו הזדמנות אמת לשקם את חייו. חיים שנהרסו כאשר ג' התנדב ויצא להגן על חיי כולנו. תודה לך, ג' ותודה גם לך - השופט אבי לוי. 

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו