השותפה הבכירה שעזבה את המשרד המשפחתי: "פתאום קלטתי ש-90% מהזמן אני לא נהנית"

אני: "ישראלית, פמיניסטית ויזמת חברתית. אוהבת לגרום לדברים לקרות, עדיף בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים. במיוחד עם נשים אחרות".

ילדות ומשפחה: "נולדתי בת"א וגדלתי בקריית אונו, למשפחה בורגנית וילדות עוטפת ומאושרת. הכסף הגדול מהעסקים של אבי הגיע כשכבר הייתי נשואה עם ילדים. כך שלשמחתי, הייתה לי ילדות רגילה של משפחה מהמעמד הבינוני. כשהיכולת הכלכלית משתפרת זה מאתגר: יש שאלה מה אתה עושה עם זה, איך אתה מחנך את הילדים ואיך אתה מתנהג בעצמך. היום אני כבר מכירה את גבולות הגזרה ויודעת כיצד לנהוג. בסופו של דבר כולנו אנשים, יהיה אשר יהיה חשבון הבנק".

שירות בעזה: "לא הייתי פייטרית גדולה. ועד שיצאתי לקצונה, שירתתי בפרקליטות הצבאית בעזה. זו הייתה תקופה מאוד רגועה: אני זוכרת את עצמי מטיילת חופשי עם חברה בשוק בעזה, ותופסת כל בוקר טרמפים מקריית אונו לתוך הרצועה".

אבא: צבי מיתר, הקים את משרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק ושותפים נוספים, והיה מהבעלים של קבוצת עורק (שהקימה את אמדוקס). הוא לימד אותי חשיבה יצירתית, וגם לסמוך על עצמי ועל המשפחה, פחות על אחרים. בהמשך אימצתי עקרונות אחרים: אני מאוד אוהבת לעבוד בשיתוף פעולה. הלכתי לעריכת דין, כי מעולם לא חשבתי שהייתה אופציה אחרת. העיסוק של אבי היה נוכח מאוד בבית - כשנבחר שלוש פעמים ברציפות ליו"ר לשכת עורכי הדין בתל אביב, סייענו לו במערכות. לא היה לי בלקסיקון טיול אחרי צבא, הקדמתי את השחרור בשבוע כדי להתחיל משפטים. בהמשך הייתי שותפה במשרד של אבי. כשהגעתי היו עשרה עובדים, כולל המנקה. כשעזבתי ב-2006 כבר היו 250 עובדים ויותר מ-30 שותפים".

המעבר לפילנתרופיה: "במקביל לעריכת דין מילאתי תפקידים שונים, בין היתר יו"ר משותפת בקרן מיתר של המשפחה, חברה במטרופולין האופרה ובמועצת הדירקטורים של מוזיאון גוגנהיים בניו יורק. באוקטובר השנה מוניתי ליו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, גוף שמפקח על המוסד ומסייע בגיוס משאבים. זגזגתי בין הפירמה לעמותות וקרנות במשך כמה שנים, עד שפתאום קלטתי: 90% מהזמן שלי הולך על עריכת דין - ואני בקושי נהנית. ההחלטה להתמקד בפילנתרופיה התבררה כנכונה".

אמיר: "שותפי לחיים והאיש הראשון שאני מתייעצת איתו. איש נדל"ן והייטק. התאהבתי בו כשראיתי אותו במסדרון הפקולטה למשפטים בתל אביב: בחור חתיך, לבוש במעיל צמר ארוך. הוא חזר בדיוק משליחות בשגרירות ישראל בפריז, והשילוב בין הליטוש הצרפתי לבין איש גרעין הנח"ל מכיסופים קרץ לי. בנינו משפחה לתפארת, שהיא הבסיס שלי: דנה (35) היא אמנית; רונה (33), אשת אופנה; וקרן (27) היא במאית קולנוע. שלחנו אותן לבית הספר לאמנויות ולא הבנו מה זה אומר".

אוניברסיטת תל אביב: "קבוצת טאטא ההודית או המשקיע הסיני ג'ק מא (מייסד עליבאבא) הם לא בדיוק יהודים טובים, אז למה הם תורמים לאוניברסיטת ת"א? יש מוטיבציות שונות שמניעות נתינה. אני שואפת להגיע לדור הבא של התורמים. פילנתרופיה היא סוג של שידוך - כל מה שאתה צריך לעשות זה למצוא את הפרויקט הנכון, את המרצה הנכון, את המשהו הזה שיגרום לתורמים להגיד: וואו, אני חייב להיות חלק מזה".

עדשה מגדרית: "כמה שותפות בכירות יש במשרדי עורכי הדין? פחות מכף יד, וזה נכון לכלל השוק. בקורונה למדתי שנשים סובלות יותר במשברים. זה גרם לי להבין שאני לא פילנתרופית שהיא במקרה אישה, אלא אישה פילנתרופית. שמתי עדשה מגדרית: כל מוסד שאני מגייסת לו תרומות, אני שואלת - האם משלמים שכר שווה לנשים? האם הוא מעסיק נשים בכירות? כפי שלא נשקיע כיום בעסק מזהם, אני רוצה שלא ישקיעו בארגונים שמפלים לרעה נשים. זה מגיע מאמא שלי, היא הבסיס שלי לפמיניזם, וגם שותפה מלאה לכל הפעילות הפילנתרופית של המשפחה".

בעתיד: "אני מקווה שאוכל להסתכל אחורה בסיפוק ולדעת שיש לי חלק בקידום האוניברסיטה, ותפקידה החשוב בחברה הישראלית. באופן אישי, כמו כל אמא יהודייה, אני רוצה הרבה נכדים".