דווקא כן בחצר הבית שלנו: שילוב מתמודדי נפש בקהילה הוא נכס

בלעז הם נקראים "נימבי" (NIMBY - ראשי תיבות של Not In My Back Yard). הכוונה למתקנים ומוסדות שחיוניים לכל חברה מודרנית אבל איש אינו רוצה בהם קרוב לביתו. בתי מעצר, מוסדות אשפוז פסיכיאטרי, אתרי אשפה, תחנות טיפול במכורים למיניהם, אנטנות סלולריות משדרות וכיוצא באלה. ככאלה, הם מורידים את ערך הנכסים הצמודים אליהם.

תופעות הנימבי משתנות מחברה לחברה והן בהגדרה תלויות תרבות: מה הציבור מוכן ורוצה לראות בסביבתו ומה לא. מה ישמח שיהיה חלק מנוף חייו ואת מה הוא מעדיף להעלים. כך למשל, בתי קברות באירופה נחשבים כמעלים את ערך הנכסים שצמודים להם (מדובר בשכנים לא מרעישים שטובלים בגנים ירוקים מרהיבים), בעוד שאצלנו הם נחשבים כנימבים (אפשר שזה בגלל החשש היהודי עתיק היומין שאם תתרחש תחיית המתים, הזומבים יתקפו קודם כל את שכניהם. מי יודע?). האלמנט התרבותי אקוטי כאן ומכאן גם תפקידו של המשפט לכוון את התנהגות האזרחים.

אלא שהמשפט הישראלי שמאז ומעולם נכתב ונוסח על ידי בעלי הכוח ואדוני השיטה תמרץ את הצמדת הנימבים זה לזה באופן שיצופף אותם באזורים המוחלשים יותר. השיטה פשוטה: אם ערך הנכסים ירד בשל הקמת נימבי אחד לצדם, אזי כדאי להביא לאותו מקום נימבי נוסף, שהרי בלאו הכי הערך נמוך והפיצוי שיידרש לשלם בעד הנימבי החדש קטן וכן הלאה. מי שרוצה דוגמא חיה מוזמן להשוות את אבו כביר (נווה עופר) בדרום ת"א לשכונת רמת אביב בצפונה. מבט מהיר בשכונה הדרומית מגלה מצבור עצום של נימבים ומחסור בולט במוסדות משביחים (מתקנים שמעלים את ערך הנכסים לידם).

חיזוק ערך או "אפרטהייד תכנוני"?

בית המעצר אבו כביר, המכון הפתולוגי, בית חולים וולפסון, תחנת החשמל של דרום ת"א ואינסוף מחלפים של נתיבי איילון על ריבוע שטח קטן יחסית. שום מוסד משביח לא נכנס לשם: לא אוניברסיטה, לא חממה מדעית, לא מוסד תרבות. בדרך זו יורדים מחירי הדירות בשכונה זו הלאה והלאה. מי שחזק בורח, ואוכלוסיות מוחלשות יותר נכנסות, מה שמוריד את המחירים שוב, וחוזר חלילה. פלא שמשתלם להקים שם עוד ועוד נימבים כמו תחנת טיפול למכורי סמים?

השוואה לרמת אביב, מהשכונות החזקות בארץ, מספרת את המשך הסיפור. לצד האוניברסיטה מוקמו גם סמינר הקיבוצים, הטלוויזיה החינוכית, מטות ראשיים של ארגונים נחשקים ושורה ארוכה של מוזיאונים ומכונים. בדרך זו מחיר הנכסים באזור מאמיר והיכולת לניידות חברתית מדרום העיר לצפונה הולכת ופוחתת. ניתן לכנות זאת בכינוי "אפרטהייד תכנוני". הכוונה היא ליצירת חיץ בין האוכלוסיות המוחלשות לחזקות מבחינה סוציו-אקונומית, באמצעות שמירה על פער מחירים בין נכסים הנמצאים באזורים חזקים לאלה הנמצאים באזורים חלשים. כאמור, החיץ נבנה לא רק באמצעות שאיבת הנימבים לשכונות המוחלשות אלא גם באמצעות משיכת מוסדות משביחים לשכונות החזקות.

מכאן חובת הרשויות לפזר את הנימבים ואת המוסדות המשביחים באופן שוויוני בין השכונות השונות. אלא שכאן נכנסות האוכלוסיות החזקות שגרות באותן שכונות. אוכלוסיות שיש להן משאבי ידע, הון וזמן רבים להיאבק. על פי רוב זה מביא את רשויות התכנון להעדיף מראש לא להיכנס איתן לעימות ולהפנות עוד נימבים לשכונות מוחלשות. כך נבנית כל פעם קומה נוספת בחומת ההפרדה בין אלה שיש להם הרבה לבין אלה שאין להם כמעט דבר.

בעלי צרכים מיוחדים הם גם חלק מהקהילה

אחת מתופעות הנימבי המוכרות ביותר היא מוסדות לטיפול במתמודדים עם מחלות נפש. הסטיגמות כלפי המתמודדים עם מחלות נפש מביאות לכך שרבים רואים בהם אנשים מסוכנים שמחלתם "מדבקת", פוחדים מהם ומעדיפים שלא לגור בסביבתם. לכן היה זה משמח ומפתיע לראות את האופן בו התמודדו רשויות התכנון בירושלים עם הסוגיה כשהן התעקשו להקים הוסטל לצעירים פגועי נפש (כך במקור) בשכונה חזקה יחסית, שכונת רמת שרת.

כמובן שהשכנים, חלקם עורכי דין בעצמם, יצאו במאבק וגייסו נימוקים ועילות מכל הבא ליד. זה לא עזר להם. יושבת ראש ועדת הערר לתכנון ובנייה של מחוז ירושלים עו"ד שרית אריאלי בן שמחון קבעה בהחלטתה במילים חריפות כי "הטענה כשלעצמה ובאופן בו נטענה על ידי העוררים - לפיה השימוש למגורים עבור פגועי נפש בשכונת מגורים יש בו כדי "לשנות את אופייה של הסביבה הקרובה" - יש בה טעם לפגם. ראוי לנו כחברה לברך על שילוב של בעלי צרכים מיוחדים ופגועי נפש בתוך שכונות המגורים כחלק מהקהילה והשכונה. אין מקום להדרה של הוסטלים לדיור משכונות מגורים".

 עו''ד שרית אריאלי בן שמחון / צילום: יח''צ

אריאלי בן שמחון הוסיפה כי "אנו כחברה, איננו יכולים לקבל גישת תכנון המתבססת על התשובה של הפרט הבודד כי הוא אינו רוצה בניין כזה ליד הבית. החברה והקהילה זקוקים למבני הציבור שמחויבים להימצא במתחם העירוני, כלומר ליד ובסמיכות בתי המגורים". צודקת. לא ייתכן שהמתמודדים יורחקו לאזורי תעשייה או לשכונות המוחלשות. הם חייבים לבוא בקרב כל הקהלים. עם זאת, יש לוודא שכעת לא מקובצות בשכונה זו כל הנימבים של העיר אלא הן מפוזרות באותו יחס גם בשכונות אחרות לרבות רחביה, טלביה ודומותיהן.

המגורים הסמוכים והשילוב אינם נטל

חשוב לפרסם את ההחלטה הזו כדי שגם יושבי ראש וועדות ערר ושופטים אחרים יאמצו גישה דומה. האחרונים חייבים להבין שהרחקת המתמודדים עם מחלות נפש מהחברה ה"בריאה" אינה טיפול מיטיב בהם כפי שפעם אהבו לטעון אלא להפך. גם זו שנעשית לטובת החזרה לחברה וההשתלבות העתידית בה, מבוססת על ההנחה שהמתמודד צריך להתאים עצמו לחברה ולא להיפך. אלא ששילוב אמיתי מחייב הדדיות. השונה מתקרב לחברה והחברה מתקרבת אליו ומוכנה לקבלו לא כאדם פגום שדורש תיקון אלא כאדם שלם. המתמודד "מושלם" לא פחות מאשר הרוב.

זו הסיבה שהמלחמה בתופעות הנימבי כה קריטית. השילוב והמגורים הסמוכים הם הדרך הטובה ביותר ליצור סולידריות חברתית בין שונים. ככל שירבה המגע בין השונים, תפחת הבורות ותגבר האמפתיה. וכשזה יקרה לא רק השכנים ברמת שרת אלא כולם יבינו ששילוב המתמודדים בקהילה הוא נכס ולא נטל. נכס לכולנו.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו