איך להגיד למנהל שאתה שחוק (בלי לפגוע בקריירה שלך)

אתם שחוקים בעבודה. האם המנהל שלכם צריכים לדעת מזה? לפי סקר שערכה בספטמבר האחרון עמותת מחקר קנדית בשם The Conference Board, יותר ממחצית העובדים אמרו שבריאותם הנפשית הידרדרה מאז תחילת המגפה, והאשמים המרכזיים הם עומס עבודה גובר וגבולות מטושטשים.

הפיטורים בקורונה הותירו חברות מצומצמות בכוח אדם, וגל ההתפטרויות האחרון פירושו שעובדים שנשארים צריכים לעשות יותר. כמעט שנתיים של משבר בריאות עולמי הותירו אותנו מוצפים, ואנחנו מרגישים נוח יותר מבעבר להודות בכך.

"כל כך הרבה קרה בעולם, שזה נהיה בסדר להגיד, 'כן, אני לא בטוב', כי אף אחד לא בטוב", אומרת טאישה קלדוול הארווי, מייסדת Black Girl Doctor, תוכנית טיפול ורווחה תאגידית. "יותר אנשים מוכנים לומר 'אני זקוק לעזרה'".

בכל זאת, שיחה על שחיקה עם הבוס אינה דומה לשיחה עם חברים. הסטיגמה סביב התמודדות נפשית היא אמיתית, מזהירים פסיכולוגים. איך אתם יכולים לקבל קצת אוויר לנשימה ולחזור להרגיש כמו עצמכם בלי לסכן את הקריירה שלכם?

שתפו, אבל זיכרו שהמנהל הוא לא מטפל

אתם לא צריכים לשתף רק למען השיתוף, אומרת קלדוול הארווי. המטרה היא שתוכלו לבקש מה שאתם צריכים. העריכו מה אתם צריכים כדי להפסיק להרגיש מוצפים וחישבו אם אתם באמת צריכים אישור לכך. האם אתם יכולים לקבוע טיפול וירטואלי ביום חמישי בבוקר בלי לספר למנהל שלכם? האם אתם צריכים הארכה בדד-ליין, שעות עבודה אחרות או חופשה ללא תשלום?

"דברו אם אתם מרגישים צורך בכך, וציינו במפורש את המילה 'שחיקה' אם נראה שהקולגות שלכם יגלו הבנה להתמודדויות הקשורות בבריאות הנפש", אומרת קלדוול הארווי. אבל שמרו על פשטות. המנהל שלכם אינו המטפל שלכם, היא מוסיפה.

למרות הסיכונים שבחשיפה, שיתוף יכול להביא לדברים חיוביים: אמון רב יותר בין עמיתים לעבודה, אישור לאחרים להיפתח והתרחקות מתרבות עבודה של סיר לחץ לתרבות עבודה אנושית יותר. אתם יכולים להיות פחות אומללים, וכך גם כל אחד אחר.

אליזבת רוזנברג, 42, הרגישה לפני כמה שנים, כאשר עבדה בחברת פרסום, שהיא על סף שחיקה. התקף קודם הוביל אותה לחדר מיון עם מיגרנה חזקה שהותירה אותה ללא יכולת לזוז. היא לא רצתה שהאירוע הזה יחזור על עצמו, אבל היא דאגה שהיא תיתפס כחלשה או כחסרת יכולת להתמודד עם תפקידה אם היא תתוודה על רגשותיה.

לבסוף, הייתה לה בקשה אחת: לקחת חופשה של חודש. היא בחרה באוגוסט, כשהעסקים חלשים יותר, וניגשה למנהל שלה כבר בינואר, כך שהיה לו הרבה זמן להתכונן להעדרותה.

"זה היה לא אמוציונלי", היא אומרת על האופן שבו הציגה את הרעיון שלה. היא אמרה למנהל שהיא שחוקה ותיאלץ לעזוב את החברה בהמשך השנה אם לא תוכל לקחת הפסקה. להפתעתה, הוא אמר "בטח, אם לא תגידי משהו, דבר לא ישתנה", מספרת רוזנברג, שמאז הקימה את "The Good Advice Company", חברת ייעוץ בתחום השיווק והתקשורת בלוס אנג'לס. "אבל את צריכה להיות אמיצה מספיק כדי להגיד משהו".

עדיף לפעול ביחד מאשר לבד

שחיקה עשויה להיחוות כעניין פרטי ייחודי, כאילו רק אני לא מסוגל לעמוד בקצב. אבל חוקרים של עולם העבודה אומרים שזה לא רק אתם. עובדים בכל התעשיות מרגישים שחוקים משום שהם מתבקשים לבצע משימות לא ריאליות, אומרת ארין קלי, מרצה בבית הספר לניהול MIT Sloan ומחברת משותפת של הספר "עומס יתר: איך עבודות טובות הפכו לרעות ומה אנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה". עומס המשימות, העדר המשאבים - זה לא בר קיימא לאורך זמן.

"נפח העבודה גבר במשרות רבות עוד לפני המגפה, ואז הגברנו את הווליום", היא אומרת.

שיעור יוגה או מדיטציה לא יפתרו את הבעיה. המחקר של קלי, שבדק חברת פורצ'ן 500 בתחום טכנולוגיית מידע לפני המגפה, מצא שדווקא התערבויות צוותיות הובילו לשינוי. עובדים שהמנהלים שלהם הוכשרו לברר מה מצבם האישי והמקצועי ואפשרו גמישות סבלו מרמות שחיקה ולחץ פסיכולוגי נמוכות בהרבה מאלה של עובדים בקבוצת הביקורת. גם הסיכוי שיתפטרו ירד ב-40%.

דבר נוסף שעזר: סדנאות שבהן הנוכחים שיתפו בסטרס שלהם והחליטו יחד מאילו דברים הצוות יכול להיפטר, לדוגמה ישיבות מיותרות שחסמו את היומנים שלהם.

"עובדים דיווחו שהם הרגישו חופשיים", אומרת קלי. "קל יותר לגשת לסוגיית השחיקה כפרויקט קולקטיבי מאשר לסכן את צווארך כאינדיבידואל".

אן נגו החלה להתמודד עם השחיקה בסתיו האחרון, כאשר הגל השני של המגפה הכה בטורונטו, שבה היא מתגוררת. היא הייתה מבודדת בדירתה ועבדה 12 שעות ביום, ואז החלה לסבול מהתקפי חרדה, קשיי שינה וכאבי גב וכתפיים. הדרישות במסגרת תפקידה כמגייסת ב-Ada, חברת צ'אט-בוטים, גברו והיה עליה לאייש 40-50 משרות ברבעון במקום 20 בלבד. "הייתי רק אדם אחד", אומרת נגו בת ה-33. היא החלה להרגיש כמו פס ייצור, ללא השפעה אמיתית, ובכל זאת העבודה הפכה לכל חייה. "לא יכולתי להפסיק לעבוד", היא אומרת. היא חיכתה עד שתשיג את יעדיה לרבעון, ורק אז ניגשה לצ'לסי מקדונלד, בכירה בחברה. "הייתי צריכה שיהיה לי יתרון, שאוכל להגיד, "היו לי ביצועים טובים, אבל על חשבון הרווחה האישית שלי, ואני חושבת שזה לא בסדר", אומרת נגו. "אני די בטוחה שפשוט פלטתי החוצה כל מה שהחזקתי במשך חודשים".

מקדונלד אומרת שהיא שמחה שנגו דיברה איתה. היא דיברה עם הצוותים האחרים כדי לעזור להפחית את העומס על נגו. "התשובה הכנה היא שעומס העבודה פשוט צריך להשתנות", היא אומרת. במקום שעובדים יסבלו, "העסק צריך להרגיש קצת כאב".

בינואר, נגו קודמה ויכלה לגייס עובדים לצוות שלה כדי לחלק עומס העבודה. לפעמים היא מצטערת שהיא לא אמרה משהו מוקדם יותר על השחיקה שלה. "זו הייתה הקלה לדבר על זה", היא אומרת.