הנגיד זוכר את חשיבות החינוך, והבנקים נדיבים מדי עם המשכנתאות

קודם תשתיות וחינוך, אח"כ הגירעון

אחרי שהתבשמנו השבוע מהגירעון המתכווץ בתקציב המדינה (4.5% מהתוצר בסיכום שנתי), נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזכיר לקובעי המדיניות שישנם יעדים אחרים וחשובים לא פחות מאותו אחוז גירעון. טוב עשה ירון כשקרא בוועדת הכספים של הכנסת להחרגה של ההשקעה בתשתיות ובחינוך במסגרת התקציב הקרוב, "בפרט אם הוא יהיה דו שנתי". ובעיקר - "לוודא שתקרת ההוצאה הרב שנתית לא תהווה חסם למימון תוכנית ההשקעה בתשתיות ובחינוך - ולכן גם לתכנון ארוך טווח של תוכניות כאלה".

נכון שלא רצוי להעמיס חוב גבוה מדי על כתפי הדורות הבאים, אבל גרוע פי כמה יהיה להגיש להם מדינה שלא הכינה אותם ואת עצמה לאתגרים הגדולים שיבואו. הנכדים שלנו לא ישמחו לשלם ריבית על הלוואות עתק שאנחנו לקחנו, אבל הם יכעסו פי כמה, ויהיו במצוקה גדולה פי כמה, אם לא נדאג שההשכלה שלהם (כולל של חרדים וערבים) תהיה מתאימה למחצית השנייה של המאה ה-21. או אם לא נוודא שהתשתיות בחוץ יאפשרו להם להגיע בזמן סביר לעבודה ובחזרה.

כשהבנקים נותנים הרבה יותר מדי

מותר וצריך להאשים את הממשלה, את מוסדות התכנון, את רשות מקרקעי ישראל ואת הרשויות המקומיות על הפער הבלתי נסבל בין ההיצע לבין הביקוש של דירות מגורים בישראל. אבל סיכום נתוני המשכנתאות לשנת 2021 מוכרח להזכיר לכולם עד כמה הכסף הנדיב והזול הוא האחראי המרכזי למה שקורה למחירי הדירות בחוץ. כשהבנקים חילקו בשנה שעברה 116 מיליארד שקל למשכנתאות - אחרי שיא של 78 מיליארד שקל בשנת 2020, ואחרי שיא של 67 מיליארד שקל בשנת 2019 וכן הלאה - למחירי הנכסים לא באמת הייתה ברירה מלבד להמריא לשמיים. עניין של היצע וביקוש של כסף - הרבה לפני היצע וביקוש של קרקעות ושל בניינים.

ולכן, גם את הצינון של השוק צריך לחפש לפני הכל במגרש ההוא. כשהריבית תעלה (ויום אחד היא תעלה), וכשהאינפלציה תרים ראש (ויום אחד היא תרים ראש), גם דליי הכסף הללו יהיו לפתע הרבה פחות אטרקטיביים. לא רק לקונים חדשים, אלא גם למשל ל-28% מהמשכנתאות (33 מיליארד שקל) שנלקחו בשנת 2021 בהצמדה לאינפלציה.