משק הגז הישראלי: הנזלה עכשיו, שלום אחר כך

בחודש האחרון אירעו שתי תפניות משמעותיות בהתהוות הכוחות והסדרים המשפיעים על גורל שדות הגז של ישראל. הראשון מהם הוא פלישת רוסיה לאוקראינה, שהצליח להשכיח את הקודם והחשוב יותר והוא הסרת תמיכתו של הממשל האמריקאי מצינור הגז של מזרח אגן הים התיכון (EastMed Pipeline). הפלישה הרוסית וביטול מיזם צינור הגז הרוסי-גרמני נורד סטרים 2 היא בעלת השפעה עקיפה לכל היותר על יצוא הגז של ישראל, אך הביקוש הגובר לגז באירופה ובאגן הים התיכון מהווה הזדמנות חדשה וטובה יותר ליצוא גז בהשוואה לצינור ישראלי-קפריסאי-יווני שמכל מקום לא היה יכול להתממש. בתוך מציאות זו ההזדמנות המשמעותית ביותר ליצוא הגז היא טורקיה שסובלת ממחסור בגז עוד לפני המלחמה ונמצאת כעת במלכוד נוכח קשריה המסועפים עם רוסיה ואוקראינה.

לכאורה, הסרת התמיכה האמריקאית מהווה אכזבה לפורום הגז שעל הקמתו שקדו ממשלות ישראל, יוון וקפריסין ומאוחר יותר גם מצרים. הפורום מהווה ברית אסטרטגית משמעותית ששילובה עם הסכמי אברהם מהווה את בסיס העוצמה האסטרטגית של ישראל במזרח התיכון המשתנה. למרות שהצינור בפירוש לא היווה תירוץ לקיום הברית, הנחתו בפועל לא הייתה אפשרות ישימה. מדובר במקרה קלאסי בו מדינות מכוננות שיתוף-פעולה על מנת ליצור פלטפורמה לשותפויות עסקיות. הבעיה אפוא לא הייתה נעוצה בשיתוף-הפעולה, אלא באי הכלתה של טורקיה המסוכסכת עם יוון וקפריסין בשאלת צפון קפריסין והגבולות הימיים.

ניסיונות ההתקרבות של טורקיה לישראל שהאחרון בהם הוא הזמנתו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג לביקור רשמי בטורקיה מלווים בניסיון להחזרת הדיונים על צינור גז מישראל לטורקיה. ישראל וטורקיה עברו מספר סבבי דיונים במו"מ על מכירת גז ממאגר לוויתן לטורקיה, שמהווה שוק עדיף בהרבה על רוב מדינות אירופה שתלותן בגז רוסי נמוכה בהרבה משל גרמניה אם בכלל קיימת. טורקיה מהווה שוק אידיאלי לגז הישראלי הן מבחינת הביקוש והן מבחינת הקרבה. זאת ועוד, הנחת צינור גז ממאגר לוויתן עד למסופי נמל ג'ייהאן זולה ופשוטה בהרבה מהנחת צינור ליוון. עם זאת, מיזם מסוג זה אינו ריאלי יותר מצינור ה-EastMed שירד מהפרק. הנחת צינור ישראלי-טורקי כרוכה בהכרה דה-פקטו במים כלכליים של צפון קפריסין, מדינה בה לא מכירה שום מדינה אחרת בעולם מלבד טורקיה או הכרה טורקית בגבולות המים הכלכליים של קפריסין, בה היא לא מכירה כמדינה. כל זאת כמובן לאחר הפניית עורף של ישראל לשתי שותפות קרובות כמו יוון וקפריסין שתהווה פגיעה קשה באמינותה הבינלאומית.

הגיע הזמן שכל הנוגעים בדבר בישראל ובחברות האנרגיה יודו בכך שהדרך היחידה לייצא גז ממאגר לוויתן היא הנזלה. הנזלת הגז תצריך בניית מתקן, קרוב לוודאי ימי, והמגבלה היחידה בפניה היא החלטה של ממשלת ישראל. מכירת גז נוזלי לטורקיה ויוון תייתר את הדיון על הגבולות הימיים ותאפשר מכירה במחיר השוק ללא תלות בהסכמים ארוכי טווח עם אף מדינה. יתרה מזאת, שיתוף-פעולה מסוג זה הוא אפיק הפעולה האופטימלי למצב השורר בין ישראל וטורקיה, בו שתי המדינות מעוניינות להגביר את שיתוף-הפעולה חרף התנגשותן על רקע הסוגיה הפלסטינית. הסכמי הסחר של ישראל וטורקיה עמדו היטב במבחן הזמן ושרדו את כל המהמורות שחוו יחסי שתי המדינות. יצירת מפגש אינטרסים ישראלי-טורקי, שלא יבוא על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלות-הברית האחרות של ארצות-הברית באזור, ויפחית, גם אם במעט, את התלות האירופית בגז רוסי יסייע באופן משמעותי ליצירת יציבות במזרח אגן הים התיכון. מוטב לישראל להזדרז בכניסה לשוק זה באמצעות התוויית מדיניות שתכתיב הקמת מתקן הנזלה (אורכת שנתיים וחצי עד חמש שנים בהתאם לסוג המתקן) בתנאים הטובים ביותר עבורה. מדובר רק בעניין של החלטה.

ד"ר עמרי אילת הוא חוקר במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה. פרופ' שאול חורב הוא ראש המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה