הכותבת מלמדת וחוקרת במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן
מדינת ישראל אוהבת להתגאות בהיותה "שוויוניסטית", עם מערכת חוקים מפוארת של שוויון בשכר בין נשים וגברים עבור אותה עבודה. אבל מתחת למעטה השוויוני הנוצץ, המציאות קצת פחות יפה, ומסתבר שיש כמה תופעות שהופכות את אי-השוויון - שכביכול כבר לא איתנו - לנוכח ועיקש במיוחד. כדי להתחיל להתמודד עם האי-שוויון הזה, הגיע הזמן להעלות את שכר המינימום ל-40 שקל לשעה.
כיום, מרבית העובדים המשתכרים שכר מינימום הן למעשה עובדות. אחת הסיבות לכך, היא המשרות הרעות והפוגעניות שהן נחלתן של נשים רבות המועסקות במקצועות הטיפול והשירות. אלו משרות שהמערכת כולה בנויה כדי לנצל את המועסקות בהן. במערכות הבריאות, החינוך והרווחה, כמו גם באדמיניסטרציה הציבורית ובניקיון - נשים רבות מועסקות תחת חברה שחתמה על חוזה עם המדינה. זו האחרונה רוצה לחסוך ולהפחית עלויות תפעול, ומעבירה חלק מהעלויות לחברות שזכו במכרז. אלו, בתורן, כדי להגביר את רווחיהן כמה שיותר, מגלגלות את העלויות על העובדות, שמועסקות פעמים רבות כעובדות קבלן, בשכר המחושב כשעתי, שפעמים רבות עובדות בפועל שעות רבות יותר מאלו שמוקצבות להן בפועל, כדי לעמוד בציפיות המעסיקים.
המעסיקים אף חוסכים עלויות נוספות כאשר הם גורעים מזכויותיהן של העובדות, מפלים אותם בתשלום בזמן חגים, ערבי חג וחול המועד, מקזזים להן את זמן ההפסקה משעות העבודה, ועוד. לא מדובר בתופעה שולית. כשליש מהנשים בשוק העבודה מועסקות בעיסוקי השירות והטיפול, רבות מהן בהעסקה שעתית, חלקית וזמנית, ובעיסוקים שהם לרוב נחלתן הבלעדית של נשים.
אבל רגע, מי הן הנשים האלה? למה התגלגלו למשרות הגרועות האלה? למה הן לא עושות משהו אחר? אנחנו יודעות מיהן: אלו נשים שהמיקום החברתי שלהן, יחד עם חובות האמהות, הסליל אותן לחיי עבודה שבהם אין הכרה במיומנות שהן מביאות למשרה. ובהעדר הכרה במיומנות, מופעלת נגדן ההנחה שישנן עוד אינספור נשים כמוהן שישמחו להחליפן. מה מסתבר? שהשכר של נשים אלו הוא שמייצר את הפער המגדרי בשוק העבודה.
זה הזמן לסגור את הפער הזה. ודרך מרכזית לעשות זאת, היא העלאת שכר המינימום. כיום, שכר המינימום לא מאפשר חיים בכבוד. עם 29.12 שקל לשעה, שהם 5,300 שקל לחודש במשרה מלאה, אי-אפשר להתמודד עם עליות המחירים כאן. למעשה, הוא כל-כך נמוך, עד ששני הורים לשלושה ילדים ומעלה, העובדים במשרה מלאה ומשתכרים שכר מינימום - חיים מתחת לקו העוני. המסקנה היא ששכר המינימום גוזר חיים בעוני על נשים בהעסקה שעתית בעיסוקי השירות והטיפול, תוך תלות בבני הזוג שלהן. במילים אחרות, כל דיבורי השוויון מתנפצים אל סלעי שכר המינימום. את הבושה הזאת הגיע הזמן לתקן.
משר האוצר אביגדור ליברמן אין ציפיות. ההצעה שלו כוללת תוספת עלובה של 54 אגורות לשעה כעת, ולבסוף - בתום כל הפעימות, בשנת 2026 - הוא מציע ששכר המינימום יעמוד על 6,000 שקל לחודש בלבד. זו הצעה שמנציחה עוני ואי-שוויון. אבל ליברמן לא יושב בממשלה לבדו. יושבת בה גם יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, שמניפה מזה שנים את דגל השוויון בין נשים לגברים. זה הזמן שלה ושל מפלגתה לעשות מעשה. לא לתת לליברמן לדרוס את הנשים המוחלשות ביותר, ולדרוש דווקא מהן להיכנס מתחת לאלונקה, כדי שהוא ואנשי האוצר יוכלו לפרגן לעצמם על "שמירה על קופה הציבורית". זה הזמן לדרוש מתווה העלאה הגיוני והוגן: העלאת שכר המינימום ל-6,500 שקל לחודש בתוך שנתיים, והעלאה נוספת ל-7,280 שקל לחודש - שהם 40 שקל לשעה - בתוך שנה נוספת. זה אפשרי, זה נחוץ, וזה שוויוני. זה מה שאנחנו מצפות ממנהיגה כמו מיכאלי, ולא פחות.
עייפנו מלמלא את הקופה הציבורית כל-כך הרבה שנים, כשהכיסים והחשבונות שלנו נותרים ריקים. עייפנו מלפרנס את האוצר, ולקבל בתמורה תנאי העסקה מבזים. עייפנו מהדרישה להיכנס מתחת לאלונקה, כאשר התאגידים הגדולים והטייקונים השבעים ממשיכים להתעשר, ומהם המדינה לא מעזה לדרוש דבר. אבל לא עייפנו מהמאבק, ולא נתעייף מלדרוש את מה שמגיע לכולנו - מינימום 40 שקל לשעה. יש לנו עכשיו הזדמנות לעשות זאת, ואנחנו מחכות לנציגות המאבק שלנו לשוויון בממשלה, שיתייצבו לצידנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
