בשנת 1957, פרסם ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון את ספרו המפורסם "חוק פרקינסון", בו הוא ניסח "חוקים" הנוגעים למנהל ציבורי בסאטירה על נהלי העבודה של המגזר הציבורי בבריטניה. אך למעשה, פרקינסון ניסח לראשונה הטיות וכשלים נפוצים ואוניברסליים מאוד. באחד הפרקים, פרקינסון מביא דוגמה של ישיבת ממשלה על הקמה של כור גרעיני בשווי 10 מיליון פאונד, שנמשכת כמה דקות, וישיבה על הקמה של סככת אופניים ב-350 פאונד - שנגררת זמן ארוך פי כמה. פרקינסון ניסח זאת ב"חוק הטריוויאליות", הקובע כי "הזמן שיוצא על דיון בכל נושא בסדר היום הוא ביחס הפוך לסכום הכסף הנדרש".
למה מתרחשת הההטיה הזאת? משום שאף אחד בישיבה לא יודע כמה "אמור" לעלות כור גרעיני, אז אין ברירה אלא להישען על המלצות המומחים. אך כל אחד יכול לדמיין סככת אופניים ואף להציע כיצד לבנות אותה. לכן, לכל אחד תהיה הצעה ותרומה לדיון, התנגדות להצעות של אחרים והתעקשות על פרטים זעירים. כך, גם אם הדיון בסופו של דבר יחסוך כסף, הזמן הארוך שבוזבז עליו לא שווה את ההבדל האבסולוטי בעלות הנדרשת. זאת בניגוד ל"כסף גדול", בו כל אחוז קטן של חסכון מהווה הבדל עצום במונחים אבסולוטיים.
ניתן לצפות בתופעה דומה בשיח הישראלי על הטיסות של שרי הממשלה לחו"ל, שזכו לכינוי "הממשלה המעופפת". הכינוי הזה אינו חדש, והוא הופנה תכופות בעבר כלפי ממשלות נתניהו. כעת, בשל שיא של 15 טיסות בשבועיים - הנושא חזר לכותרות. על פי בדיקה שנערכה לפני כחודשיים לבקשת ח"כ יריב לוין, טיסות הממשלה מאז הקמתה עלו למשלמי המיסים בין 11 ל-15 מיליון שקל. גם אם נטען שמאז הסכום הכפיל את עצמו, הרי שמדובר לכל היותר בכ-30 מיליון שקל. התקציב הרגיל (לא כולל תקציב הפיתוח) של ישראל עומד בשנת 2022 על 391 מיליארד שקל. כלומר, מדובר על 0.008% מתקציב המדינה, לכל היותר. לשם השוואה, בספטמבר 2021 הכלכלן הראשי העריך שהפקק בנמלים עולה למשק הישראלי 39 מיליון שקל - בכל יום. מאז המצב רק החמיר. כלומר, כל הטיסות של הממשלה מאז הקמתה לא עלו לציבור כמו יום אחד של פקק בנמלים.
טיסות הממשלה אינן טיסות נופש, אלא טיסות עבודה לגיטימיות. אין שום פסול אינהרנטית בטיסה של שר למו"מ באיחוד האמירויות, לכנס בארה"ב, או לסדרת פגישות בקפריסין ובבריטניה. אולי את חלקן היה ניתן לבצע בצורה וירטואלית, אך הטיעון לכך הוא כלכלי בלבד - כמה יהיה ניתן להשיג יותר בפגישה פיזית ביחס לכמה עולה המשלחת. ובכל זאת, "הממשלה המעופפת" כבשה את השיח הציבורי, כמעין התנגחות חסרת-נימוקים בממשלה - בדיוק כפי שאותו הביטוי שימש להתנגחות גנרית בממשלת נתניהו.
השיח הציבורי ירוויח המון אם ניאבק בדחף הטבעי לדבר על "סככת האופניים", ההוצאה הקטנה שכולם מבינים בה ולכולם יש דעה עליה, ובמקום נתמקד בהוצאות המשמעותיות באמת של הממשלה. ההוצאות שנמדדות במיליארדים ולא במיליונים. בישראל, ההוצאה הממשלתית על ביטחון עומדת על כ-60 מיליארד שקל, על חינוך כ-70 מיליארד שקל, ותקציב ביטוח לאומי עומד על מעל 100 מיליארד שקל. כל שינוי והתייעלות שנציע יוכלו לחסוך סכומים עצומים שקשה לנו אפילו לתפוס. או לחלופין - שיפור השירות לציבור על ידי הקצאה יעילה יותר של המשאבים הציבוריים.
נכון, זה ידרוש חשיבה על עלויות, תועלות וסדר עדיפויות פרקטי וערכי - אבל התוצאה תהיה ביקורת משמעותית שבאמת עשויה להשפיע על חיינו. השיח הנוכחי על טיסות שרי הממשלה לא מסייע לדבר מלבד סיפוק הצורך להתלונן על משהו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
