הכירו את המועצה שבה כל בית שלישי מתפרנס מיזמות מקומית

הכותבת היא עו"ד ויזמת חברתית קולינרית 

את הסוד על השוק הכפרי הנודד בין קיבוץ יחד ליישוב שכניה גילה לי אור קיסר, האופה של היישוב יובלים שבגוש משגב, רק אחרי שביליתי באזור יומיים שלמים והתושבים המקומיים כבר הרגישו שאפשר לסמוך עליי.

המחזה שנגלה לעיניי שמור בדרך כלל לכפרים אירופאיים: שיירת מכוניות מכל מיני סוגים חונה בסדר מופתי כשדלתות תאי המטען פתוחות לרווחה ומציגות שלל סחורות: ירקות אורגניים, יוגורט עזים ביתי, ארטישוקים סגולים, תירס חלב מתוק ואפילו כיסונים טיבטיים שמוצעים לרכישה - וכל זאת למשך 45 דקות בדיוק. עם תום פרק הזמן הזה ימשיכו החקלאים ליעד השכן. השיירה הטעימה והססגונית הזו, שמונה עשר מכוניות לפחות, נוסעת בין היישובים מדי יום שלישי ומשרתת את כל תושבי הגוש.

כל העסק צמח כמעט באקראי. האופרציה מתופעלת דרך הוואטסאפ על ידי מתנדבות מקומיות ומאפשרת לתוצרת חקלאית - בחלקה אורגנית מהמשובחות שראיתי בארץ - להגיע אל התושבים: "הכל נעשה בהתנדבות", מספרת חני גילהר, תושבת מקומית. "אין כאן סופר או מרכז מסחרי באזור, אבל בהודעת ווטסאפ אחת אני זוכה למיטב התוצרת אצלי בבית, באפס מאמץ. בכל פעם שחקלאי מבקש להצטרף ומבקש לשלם עבור ההשתתפות, אני עונה שאין שום תשלום ושפשוט יצטרף למסלול. הם אסירי תודה וממושמעים, כך שהכל מתקתק". היא מעידה שהשוק תרם גם לקהילה: "במשך הזמן נוצרו דברים מדהימים כמו מפגש רב דורי בין התושבים - ילדים מכרו צעצועים ואנשים התחילו למכור תוצרת ביתית של גבינות, לחמים, ריבות, חמוצים, עוגות. זה הרבה מעבר לשוק, זה ממכר", היא מחייכת.

במובנים רבים השוק המתגלגל הזה הוא משל על גוש משגב כולו: קהילתיות, קיימות, דו קיום, אורגניות, יזמות - כל הבאזז וורדס הנכונות - אבל בנחת ובטבעיות, בלי לעשות הרבה רעש ובלי להרים דגלים. חבל הארץ שמשתרע בין עכו לסחנין מתנהל כמו מדינה קטנה עם עיר בירה, או שיש לומר אולי "מושב בירה", עם שפה מקומית, קהילת הייטק ושפע עסקים בכלל ועסקי אוכל בפרט, המשרתים בעיקר את התושבים עצמם.
כירושלמית שמגיעה מעיר שמחשיבה עצמה כמדינה, הופתעתי לגלות שיש עוד אזור בארץ שחי את התפיסה הזאת ואפילו עולה עליה, ולו בזכות מודל ודוגמה לחיים משותפים עם השכנים הערבים. במשגב השכילו להבין שבסוף הכל מסתכם בשכנות טובה על אותה פיסת קרקע.

גשם של עסקים מקומיים

על גוש משגב שמעתי לראשונה מעדי, הבייביסיטר של הבנים שלי. הבחורה הנעימה והמקסימה נכנסה לביתנו ושבתה את ליבי. אחרי שהתקרבנו, הבנתי שתכונותיה החיוביות אינן רק גנטיות, היא פשוט גדלה כנראה במקום שאפשר לה להוציא החוצה את מה שקיים בתוכה. אני אמנם ירושלמית לוקאל פטריוטית, אבל כבר כמה שנים שאני משתעשעת ברעיון של שנת רילוקיישן בתוך גבולות ישראל לצורך חוויית חיים ולא מעבר דירה. אלא שהפעם, במקום להמשיך להרהר ברעיון, נסעתי, ממש כמו תיירת, לשבוע בגוש משגב כדי לנסות לדמיין את החיים שם.

חמישה ימים התגוררתי במשגב ואת ההיכרות עם בני היישובים, שחלקם מרואיינים כאן, עשיתי בין השאר בזכות אנשי האוכל שנמצאים בכל פינה: אנשי הלחם מקיבוץ מורן, לחם עשהאל וחלב עם הרוח מיודפת, יקב לוטם, בית הבד באבטליון, עין כמונים, הקפה של גינאדי באשחר - וזו רשימה חלקית בלבד. ההערכה היא שבכל בית שלישי במועצה יש יזם מקומי. נתון די מדהים.

 מאפיית לחם עשהאל / צילום: איל יצהר

אחד מבתי האוכל האלה הוא קפה יודפת של שרון פרז, הניצב במעלה הגבעה הירוקה במתחם המסחרי "בואכה יודפת", שלא דומה לשום מרכז שאתם מכירים, ומיד נגיע גם אליו. התפריט בקפה מבוסס על תוצרים מהאיזור וכולל את הגבינות של אמנון ודליה מחלב עם הרוח, את השמן של יודפת והלחם של עשהאל. המשגבקינים פוקדים את המקום בשגרה, והתיירים שמגיעים מופתעים לגלות בית קפה עם ניחוח חו"לי-תל אביבי.
כדי להקים אותו נדרשה פרז, אז תושבת עמק חפר, להיות חברה באגודה השיתופית ובעלת בית ביודפת - מצרך נדיר מאוד. אבל היקום כנראה הקשיב, כי כמה ימים אחרי שפרז הגיעה לסיור במקום התקשרה חברה וסיפרה לה בהתרגשות שהתפנה בית ביישוב. "זה לא משהו שקורה", היא מסבירה: "קנינו את הבית בשבוע וחצי".

 שרון פרז, קפה יודפת / צילום: איל יצהר

העסקים המקומיים לא מרוכזים רק במתחם המסחרי, ולא כולם קשורים לאוכל. כך למשל ניתן למצוא אופה מקומי לפחות בארבעה יישובים מתוך 35 שבמועצה. ברוב היישובים יש גם פאבים שיתופיים (שהכניסה אליהם מותרת לחברי היישוב בלבד), ויש גם לא מעט חנויות יד שנייה, בית ספר למוזיקה ביובלים, סדנת עוגבים יחידה בארץ ומעל ל־50 אמנים שמתפרנסים מאמנותם.

שמוליק דודאי, מנהל פיתוח עסקי במועצה האזורית משגב, חושב שחלק מההצלחה של היזמות המקומית נובעת מכך ששיעור התושבים שעובדים מחוץ ליישוב, שעומד במשגב על 79%, נמוך ביחס לממוצע במגזר הכפרי, שהוא 90%. "והנתון הזה לא כולל את מי שעובד מחוץ ליישוב שלו אבל בתוך הגוש - שבמקרה של משגב כולל רבים נוספים", הוא מסביר. המשמעות היא שאחוז גבוה מהתושבים מוצא את פרנסתו בתוך הגוש, והעסקים המקומיים מוקמים כדי לשרת את התושבים עצמם ולאו דווקא את התיירים. לראייה, רוב העסקים שעם בעליהם שוחחתי הצליחו להתפרנס היטב גם בקורונה בתמיכת הקהילה המקומית.

מתחם מסחרי לא ממוסחר

מתחם "בואכה יודפת" זכה לא רק לשם חריג בנוף המרכזים המסחריים, אלא גם לסיפור הקמה יוצא דופן. ועדת היישוב הימרה על אופי המתחם.במקום לאפשר למותגים חזקים כמו פוקס, קסטרו, ארומה ויתר הרשתות המוכרות בכל מרכז מסחרי, העדיפה הוועדה לבחור במנהלת לא שגרתית, שבתורה בחרה ביזמים מקומיים "עם תשוקה בעיניים ומבער פנימי", כפי שמגדירה זאת מיכל קסירר עזרוני, בת יודפת שמנהלת את המתחם.
קסירר חזרה למשגב אחרי שנים בתל אביב ובלונדון, והחלה למכור בקבוקי יין לשכניה בישוב. בהמשך חברה לפקעות יודפת, מוקד עלייה לרגל לחובבי גינון שמגיעים לרכוש פקעות פרחי בר, ושני המותגים פתחו חנות משותפת.

 מיכל קסירר עזרוני, הולך בתל / צילום: איל יצהר

הביקוש בקרב המבקרים לאוכל וליין טוב גרם לפרנסי היישוב ובראשם דני עברי, אז מזכיר היישוב והיום ראש המועצה, לחשוב על מתחם תעשייתי נטוש למחצה ביישוב כמקום ליזמים. שלוש שנים של תכנון קפדני והימור גדול הפכו את "בואכה יודפת" למרכז מסחרי יפהפה ומצליח המשמש השראה לכל יזם אוכל, בילוי או תיירות. "דני הוא סוג של יזם פריסטייל", מסבירה קסירר, "הוא קרא לי ואמר 'קחי, תעשי לנו מתחם חוויה'".

דודאי מסביר שמשגב היא אחת המועצות האזוריות היחידות שמחזיקות משרה כזו, כלומר מנהל בכיר שחלק מתפקידיו הם לעזור ליישובים לעשות פיתוח עסקי אצלם, עבור התושבים. מאחר שהמתחם הנטוש שבו הוקם המרכז היה שייך לסוכנות, הוא אומר ש"מה שאני מנסה לעשות זה להגיע עם הסוכנות להסכמים שיאפשרו ליישוב להתפרנס מהשכרת הנכסים ולייצר מצב בו אנשים נשארים לעבוד ביישוב. אפילו 7 אנשים שנשארים לעבוד בפנים, זה משנה את היישוב".

כיום קסירר מנהלת את החנות החיננית שלה "הולך בתל" ליד קפה יודפת של פרז ולצד עוד בתי עסק: "למזלי מצאתי כמה נשים עם רצון דומה וברגע שכל אחת יכולה להביא את עצמה לידי ביטוי, נוצר הקסם". גם פרז מדברת על קהילת הסוחרות שנוצרה במתחם: "מצאתי שותפות לחיים", היא אומרת, "למרות שיש כאן גם תחרות סמויה, אנחנו מצליחות בזכות הביחד - לבד לא היה נוצר אותו אפקט".

 פרא - בוטיק מעצבים / צילום: איל יצהר

הגר גולן, בעלת חנות לבגדי יד שנייה, היא גם חלק מהקהילה של המתחם. הצלחתה של החנות מפתיעה: היישוב דחה הצעות של מותגי האופנה הגדולים במשק, והעדיף לתת לגולן את האפשרות להלביש את נשות הגוש בבגדי מעצבים יד שנייה, והיא מספרת בגאווה שהיום יש כבר חנויות כאלה בלא מעט מיישובי הגוש.

"אין אצלנו תקופות מתוחות"

תחושת הקהילתיות לא נעצרת בגבול שבין היישובים היהודיים לערביים, לפחות לפי פרז: מחצית מעובדי הקפה הם ערבים תושבי הגוש. פרז מספרת שכדי לצלוח תקופות ביטחוניות מתוחות, היא הבינה שצריך לגבש את העובדים. לכן החליטה להשקיע בלימודי ערבית, והביאה מורה פרטי לצוות. "היום אנחנו מדברים ערבית במהלך המשמרות. אני רואה את החיבורים - ילדים מקורנית, מנוף וכאוכב שעובדים יחד ויוצאים אחר כך לבלות, בין השאר בגלל שמחסום השפה הוסר".

מחמוד אבו אל אגיא (37) נולד בכאוכב, כפר בדואי שהמשגבניקים מכנים "יודפת הערבית". לימים עזב את הגוש ועבר לתל אביב, שם עבד במסעדת קיטשן מרקט של יוסי שטרית ובמסעדת השרקוטרי ביפו. לפני 6 שנים חזר לכאוכב ופתח את המאנצ'יז, המבורגריית בוטיק מעוצבת. הוא מעיד שההמבורגר שלו זוכה למחמאות בזכות הטריות ומתגאה בכך שהבשר מגיע טרי מדי יום. עוד הוא מעיד שבקורונה כוחה של הקהילה היהודית והערבית, הציל אותו. "סגרתי את החנות ופתחתי למשלוחים לכאוכב וליודפת, היו מלא".

 המבורגר מנצ'יז, מחמוד אבו אל אגיא / צילום: איל יצהר

בימים של שגרה, קהל הלקוחות מגיע למסעדה מכל הגוש. ילדי יודפת פשוט תופסים טרמפ ובאים לבד. כשאני, ירושלמית למודת קרבות, שואלת מה קורה בתקופות מתוחות, הוא מחייך: "אין אצלנו כאלה, אנחנו מכירים אישית את התושבים וגם אם יש שבאב שמשתוללים כמו בבאלגן בשנה שעברה, זקני הכפר מרגיעים אותם מיד. חשוב לנו השקט".

המסעדה שלו לא חריגה: רוח היזמות לא פסחה גם על המגזר הערבי באזור. באעבלין הקימה סוזן מטר פיצה נפוליטנית בה היא מוכרת גם פסטה בעבודת יד. שלא כמו במועצות אחרות שאולי מקיימות יחסי שכנות טובים עם היישובים הערבים, במועצת משגב עצמה כלולים שישה ישובים של הפזורה הבדואית שהוקמו בהחלטה משותפת של יהודים וערבים היושבים ביחד במועצת הגוש.

חדשנות היסטורית

מסתבר שאני לא הראשונה שהגיעה לשוטט במשגב כדי לדמיין בו חיים. עשה זאת גם משה הרטמן, "ההיסטוריון הבלתי רשמי של הגוש", כבר לפני כ־30 שנה: "הגענו זוגתי ואני עם מכונית מקרטעת ועברנו בכמה ישובים לחפש מקום לגור", הוא מספר, "עם הזמן הבנתי שהפלא שנקרא משגב לא מתועד ואם לא אאסוף סיפורי הקמה, אף אחד לא ידע עליהם". חמוש בסקרנות, החל הרטמן, שכיום מתגורר בקורנית, לחקור את היסטוריית האזור והקים מיזם טיולים בעקבותיו.

 משה הרטמן. ''ההיסטוריון הבלתי רשמי של הגוש'' / צילום: איל יצהר

ראשון להכות שורש באיזור משגב היה יודפת, מושב שיתופי שהוקם ב־1958 על ידי תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, שהטיף לרוחניות יהודית הנוצרת בעבודת כפיים. אחריו הקימו בוגרי הטכניון את היישובים יעד, שכניה, מנוף וקורנית לפי מודל חדשני של כפר תעשייתי - והניחו את היסודות לישובים כפריים עם מרכזי תעשייה, שתושביהם עובדים בהם. ירוק העד מסביב ומזג האוויר קרצו גם לחבורת עובדי רפא"ל שאימצה מודל נוסף שנחשב למהפכני - יישוב קהילתי, שניצניו החלו בגוש עציון ובעפרה. המודל הציע קהילה המקיימת חיים חברתיים משותפים ומנוהלת על ידי ועדות מתנדבים, אך התושבים אינם עוסקים בחקלאות או בתעשייה בהכרח ומתפרנסים לרוב מחוץ לישוב.

למזלם אריאל שרון, שכיהן אז כשר החקלאות, הבין שנקרתה לו הזדמנות איכותית לייהד את הגליל ואפשר לחבורה להקים את יובלים ועצמון בקונספט החדשני. במקביל הורה על הקמת 15 ישובים קטנטנים שיתפסו שטח מעל היישובים הערביים באזור. כל היישובים שהוקמו אימצו את המודל של ישוב קהילתי. "אני לא חותם על זה, אך נראה לי שגוש משגב הוא הבית הגדול ביותר בישראל לישובים קהילתיים", אומר דודאי ומחדד לגבי הניהול העצמי בהתנדבות: "אנחנו מדברים על בעלי מקצועות חופשיים שיכלו לממן שירותים לעצמם. כשאנשים נותנים מזמנם יש לזה ערך".

הרטמן מסכם: "באנו לפני 30 שנה כי לא היה לנו סיכוי לקנות בעיר, והרווחנו קהילה. כולם רוצים לעבוד ליד הבית כי אין סיבה לצאת מהיישוב, והקורונה הוכיחה שאנחנו צודקים".

בדרך חזרה לירושלים

לצד יזמויות קטנות יש במועצה גם אקוסיסטם פעיל של אנשי טק - גם זו לא תופעה נפוצה מחוץ לגוש דן ובטח לא באזורים כפריים. יש כיום מעל עשרים חברות הייטק שפועלות בגוש בתחומי הביוטק והאגרו־טק, לצד חממת סטארט־אפים בשם רד ליינס, שהשקיעה במעל 60 חברות ונרכשה מהמדינה ע"י שניים מתושבי שורשים. בנוסף, "יש ועדה אסטרטגית לפיתוח עסקי המורכבת מקבוצה של 25 יזמי סטארט-אפ יהודים וערבים שמוביל בהתנדבות אלי קולטון מיובלים עם חליל שואהנה, מהנדס ושותף בקרן הון סיכון שמשקיע בכל המזרח התיכון", מרחיב דודאי.

 שמוליק דודאי, מנהל פיתוח עסקי במועצה. ''הדרך למשוך אליטה צעירה היא קהילתיות'' / צילום: איל יצהר

באזור המסחרי של מנוף נוסדה חברת גלילאו על ידי היזם והמיליארדר אביגדור וילנץ, שהתגורר אז בישוב כמון שבמועצה, אבל אחרי שנמכרה ב־2.7 מיליארד דולר לחברה אמריקאית היא עברה ליקנעם. התושבים לא הזילו דמעה: המעבר של החברה השאיר את המבנה פנוי להשכרה וסוף סוף, התפנו משרדים ליזמי הייטק נוספים כמו ClinTegra המספקת שירות לחברות ביו־רפואיות ואדיוטק (Edu-Tech) שמציעה סיוע טכנולוגי לתושבים: "יש כאן מצוקת קרקעות בכלל וקרקעות למסחר ותעסוקה בפרט", מספר דודאי, "המדינה לא מאשרת למועצה להקים שטחי מסחר, כך שאין לנו שטחים לתת ליזמי הייטק לפרוח והמועצה לא מקבלת ארנונה עסקית". המדינה לתפיסתו מתעלמת מהנתונים הדמוגרפיים הייחודיים של הגוש. "אם אני רוצה למצוא תעסוקה למהנדסות מהפזורה הבדואית, אין לי מה להציע אם לא יתנו לי לפתח אזורי תעסוקה נוספים. הן לא נוסעות מחוץ לגוש, זו התרבות. אני חייב לפתח תעסוקה ליד הבית".

דודאי מודאג גם ממחירי הקרקע, ונותן דוגמה של חצי דונם בעלות של מיליון שקל ביישוב כמון, לעומת אותו שטח ב־50 אלף שקל ביישוב כמאנה הסמוך. "לא רק שאני מפספס כך את כל הצעירים שלא יכולים לקנות שטח", הוא אומר, "זה משנה את הצביון של הגוש. הדרך היחידה למשוך לכאן אליטה צעירה היא הקהילתיות".

כשנכנסתי לאוטו ונסעתי בחזרה הביתה לירושלים, הרהרתי במשמעות המושג כפר ובכמה האדמה באזור אחד בארץ יכולה להיות כל כך פוריה לחקלאות ולהצמחת יזמויות ושותפויות גורל. בכל זאת רעיון הרילוקיישן למשגב ייאלץ להמתין - ולא בגלל הבעיות שמנה דודאי. זו לא את, משגב יקרה, זו אני שצריכה כנראה קצת פיח לצד הקפה, ולראות מדרכה בקצה הקרואסון.