מושאי סיקור או גופים פוליטיים לא אמורים להעניק פרסים לעיתונאים

אנסה ללכת ברחבי שדה המוקשים הזה בזהירות המתבקשת. אם בטעות אפעיל מוקש עם מקלדתי, סליחה מראש - ויהי זכרי ברוך. השבוע חילקה תנועת "דרכנו" פרסים לעיתונאים, "אבירי התקשורת החופשית". בין הזוכים נמנים גם עיתונאים שכותבים בגלובס, אני מברך אותם על זכייתם ושמח בשמחתם ועיני, חלילה, לא צרה בהם ובהישגיהם. עמדתי העקרונית - בלי קשר לזהות מקבלי הפרס בשנה זו או אחרת - היא כי מושאי סיקור או גופים פוליטיים לא אמורים להעניק פרסים לעיתונאים.

בעיניי, מדובר באבסורד שזועק לשמיים. יאיא פינק משמש כמנכ"ל תנועת דרכנו, שמפעילה את ערוץ החדשות "דמוקרט טי.וי". דרכנו היא תנועה פוליטית. פינק הוא אדם פוליטי. באפריל 2019, יו"ר ועדת הבחירות דאז חנן מלצר הוציא צו מניעה קבוע נגד תנועת דרכנו. מלצר כתב כי "מחומר הראיות שהוצג לי ומהחקירות שנוהלו בפניי, עלה כי פעילותה של דרכנו נועדה להביא להחלפת הממשלה בישראל". לדבריו, היא עושה זאת "על ידי הקמת ותיחזוק מאגר מידע של תומכים במטרותיה של דרכנו, פנייה לבוחרים במישרין ובאמצעות מודעות פרסום, והכל למטרת החלפת הממשלה הקיימת בבחירות".

זו זכותה של דרכנו לרצות להחליף את שלטון הליכוד, אך עליה לעשות זאת על פי הדין. אולם, דרכנו היא תנועה פוליטית, ויש לה מטרות פוליטיות. העומד בראשה הוא אדם פוליטי. פינק שימש בעבר כראש המטה של שלי יחימוביץ, עת כיהנה כיושבת ראש האופוזיציה. בבחירות לכנסת ה-22, הוא אף התמודד ברשימת מפלגת העבודה. רגע לאחר שקרא להתפקד למפלגה ונחל תבוסה, ערק פינק לרשימת המחנה הדמוקרטי של אהוד ברק - אך לא נבחר לכנסת.

יאיא פינק אדם פוליטי בכל רמ"ח איבריו

נראה כי כל אדם שעוקב אחר פרסומי פינק יכול להבין שהוא אדם פוליטי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. זו כמובן זכותו, אבל כאשר גוף פוליטי מקים כלי תקשורת - זו אינה חגיגה לעיתונות. כאשר כלי תקשורת פועל מטעם עמותה פוליטית, גם אם היא לא בהכרח מזוהה פרסונלית - זו לא ברכה לעולם התקשורת הישראלי המתבוסס בבוץ. כאשר הגוף הפוליטי הזה מעניק פרסים לעיתונאים במסגרת כנס, וקורא להם "אבירי התקשורת החופשית" - דומני שגם ידידי ג'ורג' אורוול חש במבוכה בקברו. תחשבו כי הליכוד היה מעניק פרס לעיתונאים וקורא להם "אבירי התקשורת החופשית". היכן האבירות? ומה חופשי בתקשורת הזו?

דרכנו לא מתאמצת להסתיר את תמיכתה בממשלה הנוכחית. היא מנהלת עבורה קמפיין אינטנסיבי. מלכתחילה, היא ניהלה קמפיין להחלפת הליכוד, בהמשך עודדה את הקמת הממשלה - ומאז דואגת לקמפיין יחסי ציבור לממשלה ולקמפיין השחרה לאופוזיציה, בין השאר באמצעות כלי התקשורת "החופשי" דמוקרט טי.וי.

יום לפני חלוקת פרסי אבירי התקשורת החופשית, נכתב בדף הפייסבוק של דרכנו: "ככה נראית ממשלה שעובדת בשבילנו!... למדינה מורכבת - טוב שיש ממשלה מורכבת".
בפרסום אחר היה מניפסט של פרופ' למדע המדינה: "שנה לממשלת השינוי וההצלה הלאומית. עם כל בעיותיה, ההישגים שלה רבים ביותר ובתולדות מדינת ישראל היו מעט מאוד ממשלות שבמשך פרק זמן קצר השיגו כה הרבה. צריך לומר לבנט וללפיד, וגם לגנץ, ליברמן, סער, עבאס, מיכאלי והורוביץ בפה מלא: כל הכבוד!! תזכו למצוות ומעשים טובים!!"

תנועה שהקימה לעצמה זרוע תקשורתית

אלו דוגמאות טריות, אך מייצגות. דרכנו היא גוף פוליטי שהקים לעצמו זרוע תקשורתית, כאשר בציניות הוא מכנה את הזרוע הזו "תקשורת חופשית". דמוקרט טי.וי הוא כלי תקשורת חופשי, כמו שידורי התעמולה ז"ל של הליכוד טי.וי. כחלק מניסיונה להתנחל בלבבות, מחלקת דרכנו פרסים לעיתונאים. כך התנועה מחבקת אותם חיבוק דב. באמצעות זאת, היא מקבלת לגיטימציה בעזרת העיתונאים וכלי התקשורת שבהם עובדים העיתונאים שאף מתהדרים בפרס זה, וכך גם נוצר אפקט מצנן של ביקורת על הגוף הזה. לא נעים לבקר גוף שחילק לך פרס. לא בטוח שתרצה לבקר גוף שייתכן כי יעניק לך פרס בשנה הבאה.

דרכנו לא המציאה את השיטה, ואפילו לא את תואר האבירות. קדמה לה, למשל, התנועה לאיכות השלטון. עמותה זו מעניקה מדי שנה פרסים לעיתונאים, סליחה: לאבירי איכות השלטון. היא מעניקה גם לשופטים. סליחה, אני מתקן שוב: לאבירי איכות השלטון. עמותה שמנהלת מאבקים ציבוריים ומשפטיים, מעניקה מדי שנה "אותות" לעיתונאים שמסקרים אותה מדי יום. זה נשמע לכם נורמלי? תיזכרו שוב בתנועת הליכוד. נראה לכם הגיוני שהיא תחלק תארי אבירות לעיתונאים? לי זה נשמע כמו טרללת מוחלטת, וכך בדיוק גם כשמדובר על התנועה לאיכות השלטון שמעניקה פרסים לכתבים ולעיתונאים ככלל, ולעיתונאים מתחום המשפט שמסקרים את התנועה הזו בפרט.

אם לא די בכך, התנועה לאיכות השלטון מחלקת תארי אבירות גם לשופטים שדנו בעניינה - אף שהיא מופיעה בבית המשפט העליון. יש לכבוד השופטים קטגוריה מיוחדת "הרשות השופטת", ורשימת שופטי העליון שזכו לתואר האבירות ארוכה. לאור העובדה כי מכהנים כיום רק 15 שופטים בעליון, ומשום שמדי שנה מחולק התואר בטקס רב רושם ופרסום - סיכויי שופטינו לזכות בתואר גבוהים. אולם לא רק שופטים זכו בפרס, אלא גם המשנה ליועמ"ש. כך גם שורה ארוכה של חברי כנסת ושרים, אנשי צבא וביטחון ועוד. איני מטיל פקפוק בהגינות וביושרה של אף אחד מממקבלי אות האבירות, אבל אני מודה שהעניין נראה לי הזוי לגמרי.

עיתונאים לא אמורים לקבל פרסים או תארים מגורמים שלטוניים, ולא מעמותות שבאות איתם במגע. כך גם שופטים ואנשי ציבור. גם פרס סוקולוב, שזוכה ליראת כבוד כאילו הוא לפחות פרס נובל במדעים מדויקים, מחולק על ידי עיריית תל אביב. מה לנו ולזה? למה שעיתונאי ירצה לקבל פרס שמוענק על ידי עירייה?

התואר הנכבד של עיתונאי מגיע מציבור קוראיו

דומני כי התואר הנכבד ביותר שעיתונאי יכול לקבל מגיע מציבור קוראיו, שומעיו או צופיו. העיתונאי לא נמדד לפי קליקה סגורה שמעניקה פרסים אחד לשני מדי שנה (פעילות לשעות הפנאי: תבדקו מתי לאחרונה עיתונאי בעל אוריינטציה ימנית קיבל את פרס סוקולוב. ספוילר: הוא מזמן איננו בין החיים). האותות, הפרסים, התארים ותו התקן צריכים, כאמור, להינתן על ידי השומעים והקוראים.

בעבר, הרב אליעזר מלמד כתב דברים מעניינים לאחר עימות מתוקשר שהיה לו עם שר הביטחון דאז אהוד ברק. לדבריו, "אם שר הביטחון היה דורש שאחתום על פסוק 'שמע ישראל' או שיוטלו עליי סנקציות, לא הייתי חותם. מפני שאין ראוי לאדם לחתום על עמדה תורנית מתוך כפייה ולחץ". לא ניכנס לפולמוס בעקבות מה הרב מלמד כתב את דבריו, אך אני מעוניין לגזור מדבריו את העיקרון: סמכות תורנית לא צריכה להכפיף את עמדותיה הלגיטימיות בפני שר כזה או אחר. הערבוב בין השררה לבין הרבנות, בדרך כלל, איננו בריא לאף אחד. גם חלוקת תארי כבוד על ידי גופים פוליטיים או עמותות לעיתונאים שמסקרים את פועלם איננו בריא: לא לעיתונאים שמקבלים תואר שאיננו מכבד את עצמם, ולא למעניקי התואר שנראים כמשחדים את מושאי הסיקור. העובדה כי יאיא פינק עבר ממפלגה פוליטית לכלי התקשורת של דרכנו, רק ממחישה את הבעייתיות בדלתות המסתובבות ובחלוקת התארים הללו. ושוב, אחזור על דברי הפתיחה, אין בדבריי הקטנה או זלזול באף אחד מן העיתונאים והאישים שזכו בפרס. דיברתי רק על העיקרון ועל השעטנז בין המסקר לבין המסוקר.