האם איחוד בין מפלגות מביא בדרך כלל לירידת בכוחן המשותף?

האם אפשר ללמוד באופן גורף מההיסטוריה מה דינם של איחודים? לא ממש • המשרוקית של גלובס

נחמן שי, העבודה בוקר טוב ישראל, גל”צ, 28.6.22 / צילום: איל יצהר
נחמן שי, העבודה בוקר טוב ישראל, גל”צ, 28.6.22 / צילום: איל יצהר

שוב חוזרות הבחירות ואיתן השאלה הנצחית של השמאל הישראלי: האם מפלגת העבודה ומרצ צריכות להתאחד? לשר נחמן שי מהעבודה היה הסבר נחרץ מדוע הוא מתנגד למהלך: "עשינו את הניסיון הזה בפעם הקודמת. רצנו עם מרצ, עם אורלי לוי, התוצאה הייתה 6 מנדטים (הכוונה כנראה לחלקן של העבודה ומרצ, א' כ')... אנחנו לבד הבאנו 7 מנדטים… אני חושב שכרגע איחוד עם מרצ לא תורם לנו שום דבר", הוא אמר בראיון בגל"צ. עד כאן, מבחינה עובדתית, שי דייק. אבל אז הוא הוסיף: "אגב, אם תיקח את זה למדרגה יותר גבוהה, איחוד בין שתי מפלגות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, מביא פחות. זה לא אחד פלוס אחד מביא שלושה, זה אחד פלוס אחד מביא אחד וחצי".

זאת כבר אמירה גורפת יותר. האם תמיד, או כמעט תמיד, איחודים כאלה מביאים לירידה בכוחן של המפלגות שמתאחדות? מטעמו של שי הסבירו לנו כי השר לא התכוון לדבר "באופן גורף ומתכלל", וכיוון בדבריו בעיקר אל חיבורים שאירעו בעשור האחרון בגוש השמאל-מרכז. אז הנה דוגמה מהעשור האחרון בגוש השמאל-מרכז ששי דווקא אמור להכיר היטב. בבחירות לכנסת ה-19 השיגה מפלגת העבודה 15 מנדטים בעוד "התנועה" בראשות ציפי לבני זכתה בשישה. לקראת הבחירות לכנסת ה-20, שנערכו ב-2015, התאחדו המפלגות תחת יו"ר העבודה החדש, יצחק הרצוג, למפלגה בשם "המחנה הציוני". זו זכתה ב-24 מנדטים והוכיחה כי השלם דווקא יכול להיות גדול מסכום חלקיו (שי כיהן כח"כ מטעם העבודה בשתי הכנסות). באותן בחירות נרשם איחוד פוליטי מוצלח נוסף מצד שמאל של המפה הפוליטית: איחודן של ארבע רשימות ערביות למפלגה אחת, "הרשימה המשותפת", הגדיל את כוחן מ-11 מנדטים ל-13. גם מרצ עצמה, איתה מסרב שי להתאחד כעת, היא דוגמה, אמנם מהעבר הרחוק יותר, לשלם הגדול מסכום חלקיו: שלוש המפלגות שהרכיבו אותה - רצ, מפ"ם ושינוי - זכו בכנסת ה-12 לעשרה מנדטים יחד, ולאחר שהתאחדו לרשימה אחת זו הגדילה את כוחה ב-20%, כשזכתה בבחירות 1992 ל-12 מנדטים.

 
  

יש כמובן גם דוגמאות רבות אחרות שמתאימות לתזה של שי (מלבד האיחוד האחרון בין העבודה למרצ שכבר הוזכר על ידיו). הבולטת שבהן מהעשור האחרון מגיעה דווקא מצד ימין של המפה הפוליטית. לקראת בחירות 2013 החליטו הליכוד וישראל ביתנו, שמנו יחד 42 מנדטים באותה כנסת, להתאחד לרשימה משותפת. החיבור של שתי המפלגות הניב ירידה משמעותית בכוחן, כשבבחירות השיגה הרשימה המאוחדת 31 מנדטים בלבד.

אז האם יש כלל גורף? מן הסתם קשה לקבוע כזה, וחשוב גם לציין שישנם משתנים נוספים שמביאים לשינוי בכוחן של מפלגות שמתאחדות, מלבד עצם החיבור. אבל אם נתמקד בשבעת האיחודים המרכזיים שנעשו בעשור האחרון, הרי שמתוכם בארבעה מקרים לאחר האיחוד גדל כוחה של הרשימה המאוחדת, בעוד שבשלושה נרשמה ירידה.

בשורה התחתונה: דבריו של שי לא נכונים ברובם. לא נראה כי ישנו "כלל היסטורי" שלפיו איחודי מפלגות מביאים דווקא לירידה בכוחן של המפלגות המתאחדות, וגם אם נתמקד רק בעשור האחרון, ובמפלגות שמשתייכות ל"גוש השמאל-מרכז", נוכל למצוא דוגמאות שסותרות את דבריו של שי.

תחקיר: אורי כהן

לבדיקה המלאה לחצו כאן

שם: נחמן שי
מפלגה: העבודה
תאריך: 28.6
ציטוט: "איחוד בין שתי מפלגות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, מביא פחות"
ציון: לא נכון ברובו

לקראת פיזורה של הכנסת ה-24, התראיין ב-28.6 שר התפוצות נחמן שי מהעבודה לגלי צה"ל, ונשאל על חבירה אפשרית של מפלגתו למפלגה הנוספת בגוש השמאל, מרצ. שי הבהיר כי הוא מתנגד לאיחוד או ריצה משותפת, ונימק: "עשינו את הניסיון הזה בפעם הקודמת. רצנו עם מרצ, עם אורלי לוי, התוצאה הייתה 6 מנדטים, שום דבר. אנחנו לבד הבאנו 7 מנדטים… אני חושב שכרגע איחוד עם מרצ לא תורם לנו שום דבר. האיחודים, אגב, אם תיקח את זה למדרגה יותר גבוהה, איחוד בין שתי מפלגות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, מביא פחות. זה לא אחד פלוס אחד מביא שלושה, זה אחד פלוס אחד מביא אחד וחצי".

בדקנו האם בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, איחודים בין מפלגות אכן הניבו פחות מנדטים בבחירות הבאות.

כמובן שהשוואה שכזו היא בעייתית באופן כמעט מובנה, שכן בכל מערכת בחירות קיימים אינסוף תרחישים אפשריים שאינם נבחנים, ושעלולים היו להתרחש לולא האיחוד. בלתי אפשרי לדעת כמה מנדטים היו מקבלות בנפרד שתי מפלגות שהתאחדו, וניתן לטעון כי איחוד מסוים אולי לא הוביל לגידול במספר המנדטים, אך אולי בלעדיו אחת המפלגות או שתיהן לא היו עוברות את אחוז החסימה. מנגד, איחודים שכאלו מאפשרים לעיתים למפלגות הגדולות בכל גוש לגייס אליהן מצביעים שכבר לא חוששים לגורלן של המפלגות הקטנות. כלומר קביעה חד משמעית באשר למהו המהלך המשתלם היא דבר מורכב ביותר.

פנינו אל לשכתו של שי ושם הסבירו לנו כי השר לא דיבר "באופן גורף ומתכלל", וכיוון בדבריו בעיקר אל חיבורים שאירעו בעשור האחרון בגוש השמאל-מרכז.

האם זה נכון? ראשית יש לציין כי שי לא טועה לגמרי. אכן, בעבר הרחוק והקרוב ניתן למנות כמה מערכות בחירות בהן מספר המנדטים שקיבלה רשימה מאוחדת של מפלגות היה נמוך ממה שכל מפלגה זכתה לו בנפרד בבחירות הקודמות לאיחוד. הדוגמא שהביא שי בעצמו, אגב, קצת בעייתית במקרה זה. רשימת העבודה-גשר-מרצ קיבלה 7 מנדטים בבחירות מועד ג' (מרץ 2020) ולא 6 כפי שטען בראיון, אבל בכל מקרה זה אכן היה נמוך בהרבה מ-11 המנדטים שזכו להם העבודה-גשר ומרצ בנפרד בבחירות מועד ב' (6 ו-5 מנדטים, בהתאמה). עם זאת, בעת האיחוד מפלגת מרצ לא הייתה זהה כלל לזו שרצה בסבב הקודם - אז בעצם נקראה "המחנה הדמוקרטי" והורכבה משלוש מפלגות בעצמה - מרצ, ישראל דמוקרטית של אהוד ברק והמפלגה הירוקה בראשות סתיו שפיר. השניים האחרונים לא לקחו חלק באיחוד עם העבודה-גשר במרץ 2020, ולכן קשה להשוות באופן ישיר בין כמות המנדטים בשתי מערכות הבחירות.

אך כאמור, ישנן דוגמאות אחרות המחזקות את דבריו של שי. הבולטת שבהן היא רשימת הליכוד-ישראל ביתנו, שאיחדה בין שתי המפלגות הללו לקראת בחירות 2013. בכנסת ה-18 החזיקו השתיים ב-42 מנדטים בנפרד, ואילו בכנסת ה-19, בריצה משותפת, זכתה הרשימה ל-31 כיסאות בלבד.

דוגמא זכורה נוספת היא "ישראל אחת" של אהוד ברק, רשימה שכללה את העבודה, "מימד" שעד אז לא יוצגה בכנסת, ו"גשר" בראשות דוד לוי, שהתפצלה מרשימה משותפת עם הליכוד לקראת בחירות 1999. גם כאן קשה להשוות את המספרים מכיוון ש"גשר" לא רצה באופן עצמאי בבחירות הקודמות (1996) אלא התפצלה בזמן כהונת הכנסת ה-14, אך בכל זאת ניתן לומר בבירור שהאיחוד נכשל ולא הביא להגדלת כוחן של המפלגות, שכן ישראל אחת זכתה ל-26 מנדטים בבחירות לכנסת ה-15, לעומת 34 שקיבלה העבודה לבדה בבחירות לפני כן (ועוד 3 מושבים שהביאה עימה "גשר" מהפיצול עם הליכוד).

אבל בניגוד לדבריו של שי, ניתן להצביע על לא מעט מקרים בהם ריצה משותפת בבחירות הניבה תוצאה חיובית למפלגות המאוחדות, ושימשה כמכפיל כוח די מרשים. שי אמור לזכור אחת מאותן רשימות, בה היה חבר בעצמו - "המחנה הציוני". בכנסת ה-19 החזיקה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' ב-15 מנדטים ו"התנועה" בראשות ציפי לבני ב-6. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 התאחדו המפלגות תחת יו"ר העבודה החדש יצחק הרצוג, ובמרץ 2015 זכה המחנה הציוני ב-24 מנדטים, שלושה יותר מסך שתי המפלגות בכנסת היוצאת.

באותן בחירות התרחש איחוד נוסף שהתברר כמוצלח ומסייע להפריך את התזה של שי: המפלגות חד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל (השתיים האחרונות כבר היוו רשימה מאוחדת) יצרו יחד את הרשימה המשותפת, ומ-11 מושבים בכנסת היוצאת (3 לבל"ד, 4 לחד"ש ורע"ם-תע"ל כל אחת) עלו ל-13 בכנסת ה-20.

שי נשאל על איחוד עם מרצ, אז כדאי להזכיר כי המפלגה עצמה מהווה דוגמא חיה לאיחוד שהצליח הרבה מעל למצופה. ב-1992 חברו יחד "רצ" בראשות שולמית אלוני (5 מנדטים ב-1988), מפ"ם בראשות יאיר צבן (3) ו"שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין (2) לרשימה אחת, מרצ, שקיבלה 12 מנדטים בכנסת ה-13 והפכה לשחקנית מרכזית בממשלת רבין. בהמשך התמזגו הרשימות למפלגה המוכרת כיום (חלקים מ"שינוי" בראשות אברהם פורז פרשו והקימו מחדש את המפלגה שבהמשך הפכה מזוהה עם טומי לפיד).

בצד השני של המפה הפוליטית אפשר להזכיר את הבית היהודי, שב-2013 רצה כאיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, שקיבלו בהתאמה 3 ו-4 מנדטים ב-2009. חשוב להדגיש כי האיחוד הגיע לאחר הרבה פיצולים ותתי-פיצולים במפלגות המגזר הדתי-לאומי כך שלא ייצג בדיוק את אותן סיעות שפעלו בכנסת היוצאת, וכן כדאי להזכיר שב-2013 כבש את ראשות הרשימה המאוחדת צעיר כריזמטי ומרענן בשם נפתלי בנט שסחף קולות רבים בימין. כלומר האיחוד עצמו אינו בהכרח הסיבה לגידול במנדטים. אך בכל זאת הריצה המשותפת הניבה 12 מנדטים, כאמור 5 יותר ממה שקיבלו שתי המפלגות בנפרד.

בדקנו את כל האיחודים שאירעו בעשור האחרון והשוונו בין המנדטים שקיבלו המפלגות כשרצו בנפרד לבין המספר שהשיגו ברשימה אחת. בהשוואה כללנו רק רשימות חדשות, שהכילו מפלגות שיוצגו בכנסת הקודמת (לדוגמא, ללא כחול לבן מפני שהורכבה מחוסן לישראל ותל"ם, וללא יהדות התורה מפני שרצה לראשונה כרשימה מאוחדת עוד לפני 2013). מתוך 7 איחודים שכאלו, 4 הניבו שיפור במנדטים למפלגות החברות (הבית היהודי ב-2013, המחנה הציוני ב-2015, הרשימה המשותפת ב-2015 והרשימה המשותפת בספטמבר 2019 (לאחר שרצו בנפרד באפריל 2019)). לעומתם, 3 איחודי רשימות "הובילו" לירידה במספר המנדטים סה"כ (ליכוד-ישראל ביתנו ב-2013, ליכוד-כולנו בספטמבר 2019 והעבודה-גשר-מרצ ב-2020). כלומר גם בתחום הזמן התחום שהציג שי בתגובתו אלינו, אין מגמה חד משמעית ורוב האיחודים דווקא השתלמו למפלגות המתחברות.

ומה לגבי העבר הרחוק? האיחוד המשמעותי הראשון בפוליטיקה הישראלית גם הוא לא הכזיב, כאשר ב-1961 מפלגת "הציונים הכלליים" בראשות פרץ ברנשטיין, שקיבלה 8 מנדטים בבחירות 1959, חברה ל"מפלגה הפרוגרסיבית" בראשות פנחס רוזן שקיבלה 6 מנדטים ב-1959 כדי ליצור את המפלגה הליברלית. רשימה זו זכתה ל-17 מנדטים ב-1961, עלייה של 3 מנדטים לעומת כוחה בכנסת הקודמת, מה שאיפשר לה לנהל משא ומתן משופר לקראת איחוד נוסף, עם "חרות" של מנחם בגין שקיבלה אף היא 17 מנדטים. האיחוד הזה קרה לבסוף ב-1965, וכך קמה "גח"ל - גוש חרות ליברלים", שמנתה בכנסת 27 ח"כים (7 מהליברלית סירבו להתאחד עם בגין ופרשו כדי להקים מחדש את המפלגה הפרוגרסיבית). אגב, הרשימה המשותפת של גח"ל דווקא לא הצליחה כל כך, ובבחירות 1965 הניבה 26 מושבים, אחד פחות ממה שהיה לרשימה בכנסת היוצאת.

ב-1973, לעומת זאת, איחוד גדול נוסף בימין הוכיח את עצמו בהחלט. גח"ל צירפה אל שורותיה שלוש מפלגות - שאריות של "הרשימה הממלכתית" שהוקמה על ידי דוד בן גוריון בבחירות 1969, זכתה ב-4 מנדטים ומאז ננטשה על ידו ועל ידי רוב חברי המפלגה, "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר שהתפצלה ב-1967 מגח"ל וקיבלה 2 מנדטים בבחירות 1969, ו"התנועה למען ארץ ישראל השלמה", גוף חוץ-פרלמנטרי עד אז. כלומר מ-32 מנדטים סה"כ בכנסת ה-7, זינקה הרשימה החדשה, "הליכוד", ל-39 בכנסת ה-8.

גם בצד השני של אולם הכנסת באותן שנים לא שקטו אל השמרים. ב-1965 התאחדה מפא"י בראשות לוי אשכול עם "אחדות העבודה" של ישראל גלילי כדי להקים את "המערך הקטן". הרשימה אמנם ניצחה את הבחירות והקימה ממשלה, אך במקרה זה השלם היה קטן מסך חלקיו - 45 מנדטים לעומת 50 בהן החזיקו שתי המפלגות בנפרד ב-1961. גם "המערך הגדול" - שקם לקראת בחירות 1969 וכלל את מפלגות "המערך הקטן", רפ"י ומפ"ם קיבל 7 מדטים פחות מכוחן של כלל המפלגות לחוד, אך שוב, מדובר באיחוד שכלל פיצולים ועזיבות רבות של אישים וקבוצות בתוך המפלגות, מה שמקשה על השוואה ישירה.

לסיכום, בניגוד לדברי שי, בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, איחוד בין מפלגות הביא פעמים רבות דווקא לגידול במספר המנדטים בהשוואה למושבים בהם החזיקו המפלגות בנפרד בכנסת שלפני כן. על כן דבריו לא נכונים ברובם.

צרו איתנו קשר *5988