רוצים לשפר את המערכת? תשנו מהיסוד את משרד החינוך

צריך לצמצם את הרגולציה, כדי להרחיב את יכולות הניהול של המנהלים, וליצור תחרות בין בתי הספר שתביא לתועלת האזרח

כיתת לימוד
כיתת לימוד

הכותב הוא מזכיר הממשלה לשעבר ויו"ר המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט

כולם מדברים על רפורמה במערכת החינוך. מציעים לעשות שינויים במודלים שכבר שונו בעבר. לתת תוספת לשכר המורים. אני בעד וזה חשוב. לעשות עוד רפורמה בהרחבת האוטונומיה של המנהלים. גם כאן אני בעד.

אלא שכדי לשנות את מערכת החינוך צריך בראש ובראשונה אומץ של מנהיגות פוליטית. מצרך נדיר בארצנו. שווה להכיר את ההגדרה של הרפר לי לאומץ בספרה האלמותי אל תגע בזמיר: "רציתי כי תלמד מהו אומץ לב אמיתי, ולא תחשוב כי אומץ לב פירושו אדם ורובה בידיו. אמיץ הוא היודע שנכשל בקרב בטרם פתח בקרב, ואף על פי כן פתח בו ועמד בו, יהיה אשר יהיה".

האומץ לומר את האמת

צריך מועמד לראשות ממשלה שיגיד שהוא מבין שאם יש רפורמה שצריך לעשות ומהר היא רפורמה במשרד החינוך לפני עוד רפורמה מאותו הדבר במערכת. משרד החינוך, למרות תקציביו האדירים, סובל מתסמינים קשים של חוסר יעילות וחוסר יכולת שלא מאפשרים לו לפעול לשינוי. בתנאים הקיימים זה פשוט גדול עליו.

יש במשרד אנשים מצוינים, יש לי הזכות להכיר את חלקם. יש רצון אמיתי לעשות טוב. זו לא שאלה של רצון אלא שאלה של יכולת. כל פקיד ממשלתי יאשר את המשפט הבא: יותר משהרגולציה של הממשלה כלפי האזרחים מסובכת, הרגולציה בתוך הממשלה מסובכת עוד הרבה יותר.

משרד החינוך לא מנהל את הכסף. האזור הזה מנוהל באגף התקציבים ובחשבות הכללית. המשרד לא מנהל את האנשים. האזור הזה בממשלה מנוהל בנציבות שירות המדינה. משרד החינוך לא חופשי בשיקול הדעת שלו. כי שיקול הדעת הממשלתי עבר לפני שנים רבות לחוות דעת של יועצים משפטיים ואי אפשר לעשות כלום אם אין חותמת משפטית על החלטות שלחלוטין צריכות להימצא בתחום המקצועי ערכי ולא המשפטי.

בלי כלים ניהוליים

לכל מנהל של חברה יש שלושה כלים ניהוליים: הוא מנהל את הכסף, את האנשים ואת שיקול הדעת. לנו יש משרד בלי כלים ניהוליים.

בנוסף, המשרד במלחמת של הישרדות, מפחד לשחרר חלקים מהמונופול שיש לו על המערכת. אין היגיון שהמעורבות העמוקה של משרד החינוך תמנע גמישויות שמנהלי בתי ספר חייבים כדי לבצע את עבודתם. המשרד מונע תחרות בין בתי הספר. תחרות היא כלי בסיסי כדי לאפשר לאזרח לקבל שירות טוב.

קחו את תוכנית גפן, שתוקצבה במיליארדים ונועדה לצמצם את מעורבות המשרד בתוכניות של בתי הספר, ולאפשר למנהלים להחליט על תוכניות שהם משלבים ותקציבים שהם מקבלים. אך מרעיון גדול, נותרה מציאות קטנה. אחרי לא מעט שינויים, הוצאו מרכיבים של חופש הבחירה, חופש תקציבי, התאמה אישית, ונכנסו מסגרות וכללים והנחיות של מה מותר ומה אסור.

הלוואי ויהיה מועמד לראשות הממשלה שיאמץ את הטקסט הבא: "חינוך הוא אבן היסוד של מדינה. המקום בו מתעצבת דמותה העתידית של המדינה. משרד החינוך, על האנשים המצוינים שלו, חסר את הכלים כדי לסייע למערכת להשתנות. אם אבחר, הממשלה בראשותי תפעל לשינוי מערכתי עמוק במשרד. נפעל לצמצום משמעותי של הרגולציה הפנימית והחיצונית, כדי להרחיב את יכולות הניהול של המנהלים וניצור תחרות לתועלת האזרח. נפעל לחיזוק היכולות של המשרד בכל הקשור לניהול תקציבים וכח אדם. נצמצם את ההשפעה של יועצים משפטיים על מדיניות, נרחיב את סמכויות השלטון המקומי תוך התניה לשיפור בהישגים ותוצאות מדידות, נשתף את החברה האזרחית במאמצים ונפעל כדי לתת חינוך מיטבי לילדינו".