קריסת הגדר בעזה: החולשה הפסיכולוגית שמייצרים מבנים הגנתיים

מהחומה הסינית הגדולה מול המונגולים וחומת אדריאנוס מול הפיקטים בסקוטלנד של היום, מעצמות בונות חומות וביצורים. הן עושות זאת כדי להגן על גבולותיהן, לתת יתרון למגינים ולהפריד בין החזית לעורף.

● כך הפכה רשות החירום הלאומית לשחקן משנה לא ממש רלוונטי 
● כגודל ההשקעה, גודל הכישלון: כך דילג חמאס בקלות מעל גדר המיליארדים בגבול רצועת עזה 

בעת המודרנית, קו מז'ינו היה מערכת ביצורים אדירה בגבול גרמניה וצרפת, שנעקף לגמרי על ידי הצבא הגרמני הפולש. קו בר־לב שהוצב על תעלת סואץ נועד למנוע פלישה מצרית, אך נכבש יחסית בקלות על ידי אותו צבא. וכמובן, המכשול מול עזה התברר כבעל ערך מועט מאוד במבחן המציאות. עבור מה בונים קווי ביצורים, האם הם מועילים, ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה?

"בעיקרון, למגן מבוצר יש יתרון על המתקיף. המטרה היא להעלות את המחיר של ההתקפה ולהגן על תא שטח מסוים עם פחות אנשים. בונים ביצורים כי יש מיעוט כוח אדם, או שמעדיפים לנתב כוח אדם למקומות אחרים", אומר פרופסור דני אורבך, מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. "עוד יתרון של קו הגנה קשור ללוחמה בטרור. שאלו את אבי דיכטר מה עוזרת הגדר אם יש פרצות, והוא ענה ש"ככל שמחבל צריך לנוע יותר זמן ושטח, ככה הוא יצטרך לדבר עם יותר אנשים ולהסתייע בהם והחתימה המודיעינית שלו תהיה ניכרת יותר".

אטימה הרמטית אינה אפשרית

סא"ל במיל' צח משה, שהיה מפקד מחלקת מחקר, תו"ל ותפיסות בזרוע היבשה, והיום שותף מייסד של פרקטיקל ת'יאורי, חברה לייעוץ בנושא תפיסות צבאיות וביטחוניות, אומר ש"אין מדינה שהייתה במצב מלחמתי שלא בנתה קווי הגנה. קו מז'ינו הוא ידוע, גם הודו־פקיסטן, צפון ודרום קוריאה, וכמובן ישראל וכל שכנותיה. אם כולם עושים את זה מאז ועד היום, כנראה שזה לא נכשל. מכשול טוב מורכב מתוואי הקרקע הטבעי, התאמה של הטבע כדי לחזק את יכולת ההגנה - והכנסת אלמנטים הגנתיים. קו הגנה הוא הכי אפקטיבי כשהוא מגיע עם הכול ביחד".

המטרה, מסביר צח משה, אינה למנוע הרמטית כניסה, כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. במקום זאת, יש צורך באלמנטים פיזיים שיעכבו את האויב וינתבו אותו לנקודה שבה אפשר להשיג עליו תצפית ולהשתמש בכוח אש כדי להשמיד אותו.

אך קווי ביצורים אינם יוצרים חסינות. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא קו מז'ינו: קו ביצורים עוצמתי של מוצבים ובונקרים שחיפו איש על רעהו, שהוקם בין 1930 ל־1935 כדי לבצר את גבולה המזרחי של צרפת עם גרמניה, כחלק מהמסקנות ממלחמת העולם הראשונה. אך בסופו של דבר, באמצעות איגוף מהיר של כלל הכוחות, הגרמנים הצליחו לעקוף הן אותו והן את הכוחות הצרפתיים והבריטיים שנשלחו להגן על ארצות השפלה - ולהסתער לתוך צרפת עם יחסית מעט התנגדות

בעיני פרופ' אייל זיסר, סגן הרקטור של אוניברסיטת ת"א והיסטוריון של המזרח התיכון, היה מדובר בכישלון מהדהד: "מסיבות פוליטיות קו מז'ינו היה רק על גבול צרפת־גרמניה. באיזשהו שלב המציאות הפוליטית בצרפת והקשיים הכלכליים הקשו להשקיע בו עוד כסף, ועצרו את הבנייה כשסיימו את הגבול מול גרמניה וכדי לא להעליב את הבלגים - וכך הקו לא הגיע עד הים".

לעומתו, פרופ' אורבך מציג גישה אחרת: "קו מז'ינו לא בדיוק נכשל כי הוא אף פעם לא נוסה. הוא בלם את הגבול בין צרפת לגרמניה. והם בקושי פלשו מהגבול הזה. לעומת זאת, הקו לא כיסה את הגבול מול בלגיה, כי רצו לפתות את הגרמנים לפלוש דרך בלגיה כמו שעשו במלחמת העולם הראשונה. הבריטים, שהיו ערבים לעצמאות בלגיה וזה הכניס אותם למלחמת העולם הראשונה, ידעו את זה וזה עצבן אותם מאוד. הם ידעו שהצרפתים עושים זאת כדי להכריח את בריטניה להגן על בלגיה".

"יש פה שני אלמנטים סותרים: מדיניות הגנתית של ביצורים, ומצד שני הסתמכות על בעלות הברית", אומר פרופ' אורבך. "בעלות הברית לא מטומטמות ומבינות שאתה רוצה לנהל את המלחמות על חשבונן ולא לעזור כשהן צריכות אותך. זו אחת מהסיבות לכישלון של צרפת. הגרמנים אכן לא כבשו את קו מז'ינו, אלא עקפו אותו".

צח משה אף טוען שקו מז'ינו "הצליח מאוד, הרי לא עברו אותו! הבעיה לא הייתה הקו, ואפילו לא הרעיון של לנתב את האויב לנקודה שבה רוצים אותו. הבעיה הייתה אחרת לגמרי: הצרפתים עשו חישובי זמן ומרחב לא נכונים. מה שהם חשבו שלגרמנים ייקח איקס שעות, לקח להם הרבה פחות". הוא אף מעיר בסרקזם ש"הלוואי והיה לנו קו מז'ינו בגבול מול עזה, אלו היו חתיכת ביצורים רציניים".

"מוצב לא מאויש הוא חסר תועלת"

קו הגנה שני שכשל בראייה היסטורית היה קו בר־לב, שהקים הרמטכ"ל דאז חיים בר־לב כבר בעיצומה של מלחמת ההתשה, החל מ־1968.

הקו היה מורכב מסדרה של נקודות מבוצרות ("מעוזים") שנועדו לבסס את השליטה הישראלית בגדה המזרחית של תעלת סואץ, וכך הציב נוכחית בשטח ולמנוע פלישה מצרית. אך כידוע, כמעט כל המוצבים נכבשו במהירות בפלישה הראשונית באוקטובר 1973.

 חייל על קו בר־לב. כמעט כל המוצבים נכבשו במהירות / צילום: משה מילנר לע''מ

"רק חצי מהמוצבים בקו בר־לב היו מאוישים בפועל", אומר פרופ' אורבך, "ומוצב לא מאויש הוא חסר תועלת. המצרים עברו בתווך ואז כיתרו אותו מסביב". צח משה חוזר למשולש ההגנה שהוא תיאר (תוואי, תצפית, אש) ואמר ש"גם בקו בר־לב היו תצפיות, אבל בקושי הייתה אש. אם יש לי תצפית בלי אש, מה יש לי לעשות?".

זיסר מוסיף ש"יותר משהוא היה קו הגנה, קו בר־לב היה מיתוס ותדמית. הוא לא היה קו ביצורים מאסיבי לאורך 130 ק"מ של התעלה, כך שכל מוצב מחפה על כל אחד משכניו. היו 10 קילומטרים בין מוצב למוצב, ואחרי הפסקת האש בסוף מלחמת ההתשה הם דוללו. בפרוץ מלחמת יום כיפור, האיוש היה חלקי מאוד. הבעיה הייתה שהקו תואר כחומה בצורה, בזמן שהוא יותר נועד להפגין נוכחות ושליטה"

על פי פרופ' אורבך, "כל קו הגנה יכול להיפרץ, אבל רוצים להפחית את התרחישים שבהם האויב יכול להיכנס ולגבות ממנו מחיר על זה ולהקשות עליו. הבעיה מתחילה כשמסתמכים רק על קווי הגנה".

צח משה מוסיף ש"קו הגנה נותן ביטחון עצמי. זה קצת מקביל לשכפ"ץ קרמי, שלכאורה נותן ביטחון שלא תיפגע, אבל לפעמים זה שיש שכפ"ץ מונע ממך להתכופף ולהימנע מכדור. המחשבה שאם אני מאחורי מכסה או מכשול אז אי אפשר להגיע אלי, זו מחשבה בעייתית. בשביל מכשול אפקטיבי צריך את כל המרכיבים. אם למשל אין לי תצפית על המכשול, הוא פשוט לא יכול לעבוד".

מתווים הגנתיים נבנים משחר ההיסטוריה, והם כנראה ימשיכו להיבנות. החפירות של רוסיה ואוקראינה, למשל, התגלו כאפקטיביות למדי, ומונעות מלחמת תמרון משמעותית. אך במבנים הגנתיים יש חולשה גדולה, שעיקרה פסיכולוגי: הם לעיתים מעניקים יותר מדי תחושת ביטחון, שעלולה להתגלות בבוא היום כבלתי מבוססת.