ביום שישי שעבר, זמן שנראה עכשיו כמו נצח, פתחתי טיוטה ראשונה לטור הסופ"ש הנוכחי. ככה זה עם מחשבה או רעיון שאני לא רוצה שיברחו. ידעתי שלא מדובר בנושא פופולרי במיוחד; מה גם שכמה אפשר לדוש באותה בעיה שוב ושוב, אבל באותו בוקר רגוע, מלפני עידן ועידנים, חשבתי שחשוב לכתוב על ההרוג האחרון בתאונת בנייה בישראל, ביום רביעי שעבר, במרכז הלוגיסטי שמקים הצבא באזור התעשייה חבל מודיעין. באותו מקום בו נהרג פועל בנייה בחודש מאי.
● הוא הכניס 30 אנשים לרכב והתחיל לברוח, היא מגייסת אלפי שקלים בשעה: אחרי חודשים של פילוג הישראליות חזרה
● תחנות הרכבת הקלה בגוש דן משמשות מקלט, אבל הן יישארו סגורות בשבת
מדובר במחדל עצום - תשעה מתוך 37 ההרוגים באתרי הבנייה בישראל מתחילת 2023 הם באתרים של המדינה. מי שאמורה להתוות את הכללים והדרך לחברות הפרטיות שפועלות כאן. מי שיכולה וחייבת לבחור את ספקיה גם ואולי אפילו בעיקר לפי מדדי בטיחות, ולא רק מחיר. אינטל למשל, חברה פרטית שנמדדת לכאורה רק בשורת הרווח, עושה זאת כבר שנים בפרויקטים הרבים שהיא מקימה בקרית גת ועוד.
הטור כמובן לא ייכתב, טרגדיה עצומה בלעה טרגדיה קטנה, מחדל בלתי נתפס החליף מחדל שכיח, אבל רגע לפני שמחקתי את הטיוטה קלטתי עד כמה היא אקטואלית. עד כמה החידלון ההוא דומה לחידלון הנוראי הזה. מקור הרע ואם החטאת: אין מגזר ציבורי, אין אוחזים בהגה. חושבים שבמערכת הביטחון נבהלו מההרוגים באתרי הבנייה? את המרכז הלוגיסטי בכלל מקימה חברת שפיר, אז החצים הופנו אליה. וכמו הונאת פונזי, כמו חובות בעייתיים שנארזו, אוגחו וגולגלו לפראייר הבא שהזדרז להעביר אותם הלאה, לכולם היה נוח במודל החדש. אפשר לחיות לא רע עם הבינוני והגרוע, כי תמיד אפשר לגלגל את האחריות מאיתנו והלאה.
השרים לא מוכשרים? החברות הממשלתיות הן מפעלי ג'ובים ותו לא? הכל בשליטה. יש עמותות וחברות בשוק הפרטי שיעשו את העבודה. רק להוציא מכרז. על הדרך גם צוברים ידידים שם בחוץ, ליום שאחרי או סתם כדי לצבור כוח במגרש הפוליטי.
עשרות שנים התייאשנו וויתרנו על מגזר ציבורי מתפקד וראוי. הפרטנו הכל, וזה אפילו מצא חן בעינינו. המחדל העצום של מערכת הביטחון ושל ממשלת ישראל באוקטובר 2023, שעוד יגיעו ימים לחקור ולשפוט אותם אחרי שננצח (אין לנו ברירה אלא קודם כל לחרוק שיניים ולנצח), הוא רק תוצאה נוראית ואיומה למגזר ציבורי שפשט רגל והתמכר לבינוניות.
בביטחון אין מגזר פרטי
וכשמדובר בביטחון ובמשילות, שם אין מגזר פרטי שיכול לחסות על הערווה, התוצאות נוראיות והמוח לא יכול להכילם. אבל ראינו את המחלה הזו בכל מקום, שנים: בשירותי הרווחה הממלכתיים שהופרטו במקרה הטוב ושהתרסקו במקרה הרע, אבל ממילא מדובר באנשים שקופים. במשבר הדיור, במדינה שמחזיקה ברוב מוחלט של הקרקעות וניהלה בעיקר מדיניות של קוריוזים לטווח קצר. במצב שירותי הבריאות, כשאזהרות כל מנהלי בתי החולים מקריסה נתקלו בשר בריאות בקושי ברבע משרה (שום טענה למשה ארבל. מישהו פשוט החליט שהוא צריך להיות גם שר פנים, וכל זה על תקן ממלא מקום עד שאריה דרעי יחזור לממשלה). או במשבר התחבורה. לרוע המזל, הכבישים והרכבות חייבים להיות ציבוריים, והפתרון של מכונית לכל פועל כבר מוביל אותנו לפי פחת. אבל המערכת הציבורית העדיפה ללהג פתרונות רחוקים ודמיוניים כמו רכבות קליע מדן ועד אילת, במקום לטפל בבעיות של כאן ועכשיו.
ניחמנו את עצמנו במגזר פרטי ובמגזר שלישי מוצלחים למדי. זה של היוניקורנים ועמותות החסד. רק כדי לסבר את האוזן: בשנת 2022 עבדו 584 אלף ישראלים במוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים), לעומת פחות מ-500 אלף לפני 5 שנים. בעשרות אלפי עמותות של רווחה, בריאות, חינוך ועוד - כאילו אין לנו משרדים ממשלתיים לענייני רווחה, בריאות וחינוך, עם תקציב של עשרות מיליארדים. או למשל שהקימו פה משרד הסברה בתקציב מובטח בסך 100 מיליון שקל, אבל אפילו לא היו לנו ציפיות של ממש שהוא יהיה יותר ממפעל ג'ובים והזרמות כסף למי שקרוב לצלחת. במקום זה, כולנו התמלאנו גאווה כשאנשים פרטיים הציפו השבוע את הרשתות והדהדו את המסרים של ישראל בעולם.
אש תתחלף באש
לפני פחות משנה וחצי קברנו 45 מתים מיותרים במירון, האסון האזרחי הגדול ביותר שקרה כאן, בלי שאיש שילם על המחדל. השר לביטחון פנים אמר ש"אחריות אין פירושה אשמה", וכולנו השקטנו את המצפון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שאוטוטו תתחלף בוועדת החקירה הבאה. האש של ל"ג בעומר תתחלף באש של שמחת תורה.
איך יתכן שנבהלנו לפני כחצי שנה מהחשיפה שפעיל הליכוד יוסי שלי עומד להתמנות למנהל הלמ"ס (חשיפה שסיכלה את המינוי), אבל זרמנו עם זה שהוא מנהל את משרד ראש הממשלה?! עזבו כן או לא ביבי, בואו נסכים שפעם ועוד פעם ראינו את שרי הממשלה - נבחרי הציבור שלנו, לבושתה של השיטה הדמוקרטית - ממנים עובד ועוד עובד ללא שום כישורים וניסיון רלוונטיים. השלמנו עם הבינוניות וההשחתה של המגזר הציבורי, כאילו הן גזרות גורל. המינימום הוא להישבע לעצמנו היום שלא ניתן לזה להימשך, ולא ניתן להם להמשיך בתפקידם.
כוכבי השבוע
מצוין: פיקוד העורף האזרחי והאמריקאי
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". בתוך העננה השחורה שעטפה אותנו בשבוע האחרון, בלטו אין־ספור אזרחים "רגילים", שהזכירו לכולנו את החשיבות ואת הכוח הגדולים של הפצת אור קטן (לכאורה). אנשים שקלטו במהירות שרשויות המדינה נמצאות בהלם מוחלט, בהכללה כמובן, ופשוט נטלו בצניעות את מקומן - אלה קינן שהסתערה על פעילות הסברה בינלאומית, דנה גת שפתחה חמ"ל רווחה ששינע ציוד וסיוע לכל רחבי הארץ, ערן אפרת שעסק בגיוס כספים ורכש של ציוד בהיקפים אדירים ועוד רבים וטובים שפתחו את הלב ואת הארנק, וסיפקו לנו תקווה ואמונה כה נחוצות שנעבור את זה יחד.
והיה כמובן ג'ו ביידן. נשיא ארה"ב שעמד כצוק איתן וללא גמגום או היסוס מיהר להעניק לישראלים וליהודים ברחבי העולם משענת של פלדה - במילים ובמעשים. תודה.
בלתי־מספיק: כמה שכחו את המסר של גולדה?
הנשיא האמריקאי ריגש רבים כשציטט את הדברים שאמרה לו גולדה מאיר ערב מלחמת יום כיפור, בתחילת ספטמבר 1973, כשעוד היה סנטור צעיר בלימודי המשפטים. ראש ממשלת ישראל סיפרה לביידן על "הנשק הסודי" שלנו: "אין לנו מקום אחר ללכת אליו".
אבל ביום שאחרי, נהיה מוכרחים לחזור גם למסר המהדהד והפשוט ההוא של גולדה. לשאול את עצמנו האם האקסיומה ההיא, תובנה ותולדה של אלפיים שנות גלות איומה, עדיין כל כך ברורה לכל ישראלי שחי כאן. כמה ישראלים אתם מכירים ששוקלים בכל זאת ללכת לגור במקום אחר, כי פה קשה מדי, יקר מדי, מסוכן מדי, או סתם שונה מדי מהארץ שהם הכירו זמן רב? כמה כבר נמצאים שם, ומשוכנעים ששם הוא ביתם החדש?
הפרטנו גם את החינוך, את הציונות ואת ההיסטוריה שלנו. נצטרך לנער באומץ גם אותם. אבל קודם ננצח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.