בראייה היסטורית השלום מגיע רק אחרי המלחמות הקודרות ביותר

מחשבה אחת מלווה אותי מאז שבת 7 באוקטובר: כולנו לכודים בסרט אימה שרץ לאחור. כולנו טסים במכונת הזמן אל ימים שביקשנו לשכוח. מקפיאת דם היא הרגרסיה של ההיסטוריה: 1929, 1948, 1956, 1973, 2023. בתרגום בגוף הסרט: מאורעות תרפ"ט, מעשי המצור והזוועה שחוללו שני הצדדים במלחמת השחרור (המצור והפינוי של גוש עציון, טבח דיר יאסין), טבח כפר קאסם במבצע סיני, תחושת האובדן והטראומה לאחר נפילת מוצב "המזח" ושאר מוצבי התעלה במלחמת יום כיפור, ועכשיו תחושת ההפקרה הבלתי נתפסת של יישובי העוטף בידי "הצבא החזק ביותר באזור", במלחמת עזה, שעוד לא זכתה למיתוג הנפשי הסופי שלה אך כבר עכשיו מחדליה זועקים מכל קיר.

● קניתי | פיצלנו כוחות והסתערנו על המכולת. החיילים שלנו צריכים קורנפלקס
● רעיון |50 שנה אחרי: מי אחראי לאירוע הטראומטי בתולדות מדינת ישראל?

עכשיו זה כבר ברור, ההיסטוריה חוזרת. אך לא בקטע טוב, אלא בקטע של אימה, כאשר המחריד והזוועתי חודרים לתוך הבית, בעודך ישן, ומישהו טובח בסלון ביתך לנגד עיניך בכל בני המשפחה. טראומה זו, שבה שרויה ישראל בעקבות הרצח הפולחני והשחתת הגופות בבארי, בכפר עזה ובמקומות רבים אחרים בעוטף בידי הקומנדו של חמאס, מזכירה לנו שוב מה שנטינו לשכוח - עד כמה אנו כישראלים פגיעים.

אנו פגיעים ויתומים - נשארנו ללא אבות כלל. מדהים הדבר שהצער והכאב והנחמה באים דווקא מפי זקן השבט החזק והאוהב - הנשיא ביידן האמריקאי. שתינו בצמא את דבריו, כי פתאום הבנו שלא בטוח שאנו יכולים עוד לסמוך על האבות שלנו מבית. לפתע הפנמנו את גודל החרדה שבה אנו שרויים: גם במדינה ההייטקיסטית, המתוחכמת הזאת, אין מקום פיזי ותודעתי אחד שבו נרגיש מוגנים.

ואמנם הטראומה ההיסטורית חוזרת באמצעות הפורנוגרפיה הגרפית של המוות שאותו אנו מכסים בשמיכה: "גשם יורד על פני רעיי / על פני רעיי החיים אשר / מכסים את ראשיהם בשמיכה / ועל פני רעיי המתים אשר אינם מכסים עוד", כותב יהודה עמיחי ב-1948. תחושת האבל היום נוראה יותר: לא מדובר רק בחיילים, אלא באזרחים, נשים, ילדים, קשישים שנשחטים לעיני המצלמות או מוצעדים באופן ברוטלי לעזה והופכים לחטופים, בני ערובה.

כאשר אנו מעיינים במעשי הזוועה שנעשו כאן אנו מרגישים כי אין לנו מילים שיוכלו לעכל ולתת משמעות למה שאירע. אך אולי אפשר בכל זאת לגעת בשדה הקרב החרוך הזה דרך הפילוסופיה של הֵגֵֶל והמשפט המפורסם שלו כי "ההיסטוריה היא דלפק השחיטה של העולם", כי ההתקדמות האנושית נעשית באמצעות טראומות אישיות ולאומיות נוראיות. בתפיסה רציונליסטית פתלתלה זו, שפיכות דמים, ואפילו רגרסיות היסטוריות ומעשי טבח פולחניים נוסח בארי וכפר עזה, יוצרים תנועה דיאלקטית (תנועה שמתקדמת תוך כדי מהלכים שוללים), שסופה, בחשבון אחרון, התקדמות והתגברות של המין האנושי.

ועכשיו באות כמובן השאלות הקשות. לא רק מי אחראי לפשלה, עכשיו תהדהד לה גם השאלה - האם הנוסחה הכואבת של הגל עובדת גם אצלנו? האם הרגרסיה הפולחנית המחרידה של ההיסטוריה הישראלית־פלסטינית, שאליה נחשפנו ברגעי האימה והטבח, היא שלב מטלטל אך הכרחי שעשוי לקרב אותנו אל הישועה?

ייתכן כי המחשבה הבאה עשויה להישמע לרבים מאיתנו כהזיה בלתי רלוונטית בשעה זו, באיבה של הלחימה, ברגע הקשה הזה של דם ואבדות. ובכל זאת, אם אין אנו רוצים לאבד כל תקווה, עלינו להרשות לעצמנו לחשוב גם על היום שאחרי. כך ייתכן כי דווקא דרך הטראומה - קריסת האמונה בכוחם הבלתי מעורער של המדינה ושל הצבא - נוכל להגיע לתובנות חדשות. ייתכן כי דווקא בגלל הסבל הגדול שאנו חווים כעת נוכל להגיע לשינוי תודעתי ולהכרה כי שלום והסדרים עושים עם אויב אפשרי דוגמת אבו מאזן, ולא עם אויב בלתי אפשרי ובלתי אנושי, נוסח יחיא סינוואר.

אם כך יהיו פני הדברים, ייתכן כי ההיסטוריה תתהפך על עצמה ותתחיל שוב בקו של עלייה: סוף מלחמה במחשבה תחילה, וכך גם השלום, שתמיד מגיע - גם זאת מספרת לנו ההיסטוריה - רק לאחר הקודרת שבמלחמות.