האמנות הבינ"ל מאפשרות לישראל להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: עמית הלוי
מפלגה: הליכוד
תוכנית: שומר סף
ציטוט: "לפי האמנות [הבינלאומיות] השונות, כשיש חשש ש[הסיוע ההומניטרי] מגיע לכוחות האויב, אז יש צידוק למצור מהודק לגמרי"
תאריך: 31.10
ציון: ללא ציון

על רקע השיח בישראל על העברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, נשאל ח"כ עמית הלוי בריאיון לגלי ישראל האם ההחלטה הישראלית לאפשר העברת סיוע כזה היא הגיונית. "קודם כל, הגיוני זה לא", השיב הלוי. "דבר שני, מוסרי זה לא. דבר שלישי, זה מנוגד לאמנות הבינלאומיות… לפי האמנות בהאג ובז'נבה, כשיש חשש שזה מגיע לכוחות האויב, אז יש צידוק למצור מהודק לגמרי - ופה לא צריך חשש, כיוון שכוחות האויב מקבלים, כוחות האויב מחלקים". בדקנו מה אומר הדין הבינלאומי לגבי מניעת העברת סיוע הומניטרי.

לדברי תמי קנר, רכזת תוכנית משפט וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לסוגיה זו יש מספר נדבכים. אנחנו נעסוק כאן ביחס של המשפט הבינלאומי לשלושה מהם: מצור, הרעבה והעברת סיוע הומניטרי.

מצור

לכאורה, הטלת מצור על עזה היא מדיניות רשמית של מדינת ישראל. על כך, למשל, הצהיר במפורש שר הביטחון יואב גלנט, כשכבר בימיה הראשונים של המלחמה אמר: "הוריתי להטיל מצור מוחלט על עזה". אלא שלפי קנר, כלל לא בטוח שהמדיניות הישראלית אכן עולה כדי מצור מוחלט על שטח הרצועה, ובפרט על המעבר בין ישראל לרצועת עזה. מצור מתייחס למצב בו יש כיתור של כוחות האויב מכל הצדדים בשטח מסוים, בעוד שלעזה יש גבול עם מצרים שאינו בשליטה מלאה של ישראל.

כך או כך, אם מדובר במצור ואם לא, במאמר שפורסם ב-INSS שכתבה קנר ביחד עם אל"מ (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, הן מסבירות כי "מצור הוא שיטת לחימה לגיטימית, שניתן לנקוט כלפי כוחות האויב. המצור צריך להיות מכוון להשגת מטרה צבאית וככל שהוא גורם פגיעה באזרחים, נדרש שהיא תהיה מידתית ולא מופרזת ביחס למטרה הצבאית המתוכננת". לדבריהן, "ההגבלות שהטילה ישראל נועדו למנוע הכנסת אמצעי לחימה ואספקה לכוחות חמאס ושאר ארגוני הטרור הנלחמים בה, כך שמדובר בהגבלות חוקיות. אין מדובר בהגבלות המכוונות כלפי האוכלוסייה האזרחית. לכן אין מדובר בענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית. ברמה המעשית, אין דרך למנוע אספקה מכוחות חמאס מבלי שתיגרם פגיעה גם באוכלוסייה האזרחית".

ומתי פגיעה אגבית באוכלוסייה האזרחית מותרת? "פגיעה אגבית זו מותרת כל עוד היא מידתית", הן כותבות. וכאן, יש לבחון את היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית אל מול התועלת הצבאית שבפעולה. במקרה שלנו, יש להתחשב בכך שניתוק חמאס משרשראות האספקה עשוי להניב יתרון צבאי רב ולסייע במלחמה נגדו, בעיקר לאור האיום הנוכחי המשמעותי על ישראל ועל ביטחון תושביה הנשקף ממנו ומעוצמתו.

הרעבה

סעיף 54(1) לפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה הרביעית, קובע במפורש ש"הרעבת אזרחים כשיטת לחימה היא אסורה". ולפי תת הסעיף הבא, "חל איסור לתקוף, להשמיד, להסיר או להוציא משימוש אמצעים הכרחיים להישרדות האוכלוסייה האזרחית, כגון מצרכי מזון, שטחים חקלאיים לייצור מזון, יבולים, בעלי חיים, מתקני מי שתייה ועבודות אספקה והשקיה, עבור מטרה ספציפית של לשלול מהם את ערך הקיום שלהם לאוכלוסייה האזרחית או לצד היריב, יהא המניע אשר יהיה, אם כדי להרעיב אזרחים, לגרום להם להתרחק, או מכל מניע אחר".

יחד עם זאת, תת הסעיף הבא מחריג מהאיסור הנ"ל אובייקטים המשמשים את היריב "כמזון לאנשי כוחותיו המזוינים בלבד או… תמיכה ישירה בפעולה צבאית - ובלבד שבשום מקרה לא יינקטו נגד אובייקטים אלה פעולות אשר צפויות להותיר את האוכלוסייה האזרחית עם מזון או מים בלתי מספקים שיגרמו להרעבתה או יכפו את העברתה למקום אחר".

כלומר, לפי הפרוטוקול הראשון של אמנת ז'נבה הרביעית, הרעבה של הכוחות המזוינים של האויב היא מותרת, אבל הרעבה של אוכלוסייה אזרחית היא אסורה. מה קורה כשנקיטה באפשרות הראשונה משליכה על השנייה? במאמר שכתבה פרופ' טליה איינהורן ב"מידה", היא מפנה לפרשנות של מחלקת ההגנה של ארצות הברית שמובאת במדריך של דיני המלחמה (Department of Defense Law of War Manual). לפי סעיף 5.20.2 למדריך, גם כאן נכנס עיקרון מידתיות, כאשר האיסור על פגיעה אגבית באוכלוסייה האזרחית חל על פגיעה שהיא "מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הצפוי להתקבל".

העברת סיוע הומניטרי

לפי סעיף 23 לאמנת ז'נבה הרביעית, על כל צד "להתיר מעבר חפשי של כל משלוחי הרפואות וצרכי בית החולים ותשמישי התפילה המיועדים רק לאזרחי הצד אחר, ואפילו היה זה יריבו. כן יתיר מעבר חופשי של כל משלוחי מצרכי המזון, הבגדים והסמים ההכרחיים המיועדים לילדים פחותים מבני חמש-עשרה שנה, לנשים הרות וליולדות". כאן קנר מדגישה שני דברים: "ראשית, יש לשים לב שאין חובה שישראל תספק בעצמה סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, אלא רק שהיא תאפשר מעבר של סיוע הומניטרי. שנית, אין רשימה מוגדרת של פריטים שיש חובה להעבירם. לכן, צצות גישות שונות בנושא - חלקן מרחיבות וחלקן מצמצמות".

אך גם זו אינה חובה מוחלטת שלא תלויה בשום תנאי. לפי אותו סעיף, התחייבות להרשות מעבר חופשי של סיוע הומניטרי, "תלווה בתנאי שאותו צד משוכנע שאין כל סיבה רצינית לחשוש" מלפחות אחד משלושה מצבים: 1) שהמשלוחים יופנו ממקום היעד; 2) שהפיקוח לא יהיה יעיל; 3) שהעברת הסיוע ההומניטרי לא תייצר שום יתרון למאמצים הצבאיים או הכלכליים של האויב.

לפי קנר, "ידוע שחמאס נוהג לקחת את הסיוע לעצמו על חשבון האוכלוסייה, ויש להניח שינסה לעשות זאת גם הפעם". קנר מסבירה ש"ניתן לדרוש שיתקיים בידוק ופיקוח, כדי לוודא שהסיוע הנכנס מגיע לאוכלוסייה שנזקקת לו וכן שאינו מגיע לכוחות הלוחמים של חמאס ושאר ארגוני הטרור. בפועל, בימים האחרונים נכנסים משלוחי סיוע הומניטרי לרצועה דרך רפיח, והם צפויים להמשיך ואף לגדול ככל שתימשך הלחימה".

"יחד עם זאת", קנר מציינת, "גם אם ישראל משוכנעת שיש לה נימוקים תקפים שמאפשרים לה להגביל או לעצור את העברת הסיוע ההומניטרי, היא עדיין כפופה לאיסור על הרעבה של אוכלוסייה אזרחית. חשוב לציין שהדין הבינלאומי איננו כפוף לעקרון ההדדיות. לכן, העובדה שחמאס מבצע פשעי מלחמה ומפר ברגל גסה את חובותיו ההומניטריות כלפי בני הערובה הישראלים, איננה גורעת מחובותיה של ישראל להילחם בהתאם לכללים ולאפשר כניסת סיוע הומניטרי לרצועה".

לפני סיום, קנר מבקשת להדגיש ש"חשוב שבכירים ישראלים, ימנעו מאמירות מזיקות, למשל 'שישראל תמחק את הרצועה' או 'לא תאפשר שום סיוע הומניטרי להיכנס לרצועה'. אמירות מסוג זה פוגעות בישראל ובלגיטימציה הבינלאומית לה היא זקוקה כדי להמשיך במערכה הצבאית בעזה. גורמים שונים בזירה הבינלאומית עושים שימוש באמירות אלו נגד ישראל, כראיה לכך שהיא מפרה את הדין הבינלאומי ומענישה את האוכלוסייה האזרחית. בפועל, ישראל פועלת בהתאם לדין ומאפשרת כניסת סיוע הומניטרי לרצועה, וזה המסר שצריך להדהד ברחבי העולם, במקום ההתבטאויות המזיקות והשגויות. חשוב גם לציין, כי מעבר לחובות המשפטיות, למניעת משבר הומניטרי ברצועה יש משמעות אסטרטגית, ולכן ישראל אף עשויה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי רחב יותר ככל שתמשך הלחימה. זאת כדי לזכות בחופש פעולה ולהאריך את משך המערכה הצבאית ברצועת עזה נגד גורמי חמאס לשם השגת היעדים שישראל קבעה לעצמה".

ח"כ עמית הלוי מסר בתגובה: "״מאחר וזו לא הפעם הראשונה שהמדור שלכם מגלה קושי בהבנת הנקרא, גם בדבריי וגם במקורות אחרים, רציתי להימנע כלל מלהגיב. אבל בגלל חשיבות הנושא לחיי חיילינו אחזור שוב על דברי. במידה ויש חשש שסיוע הומניטרי יעבור לידי כוחות האויב, יש צידוק מוסרי ברור למנוע את המעבר שלו. במקרה דנן, יש הרבה הרבה יותר מחשש, מאחר ואנשי החמאס שולטים באופן מלא ברצועת עזה ומכאן החובה המוסרית של ישראל להדק את המצור. דברים אלו שהתקשיתם למצוא, מופיעים גם בס' 23 לאמנת ז'נבה הרביעית.

"כשלעצמי אני תוהה איך בשעת מלחמה שחיילינו מוסרים את נפשם בגבורה עילאית, ושכוחות בינלאומיים דורשים מישראל דרישות פסולות שאינן תואמות של הדין הבינ״ל, המשרוקית שלכם מצטרפת לקריאה מסולפת של הדין הבינלאומי. והאמת שגם בימים רגילים זה מביש ועצוב״.

לסיכום, הדין הבינלאומי מכיר באפשרות של הטלת מצור והרעבת הכוחות המזוינים של האויב - ואפילו פוטר במקרים מסוימים מהחובה להעביר סיוע הומניטרי. יחד עם זאת, ישנו איסור מפורש על הרעבה של אוכלוסייה אזרחית - ועל כל צד מוטלת החובה למנוע מצב של הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית.