מכתב מעזה, לאמא: "תבקרו בקבר של אור, תגידו לו שישמור עליי מלמעלה"

מאז תחילת הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה, בני המשפחות שנשארו בעורף מתמודדים עם חוסר ודאות ביחס ליקיריהם הנמצאים בשטח. מיזם מרגש של חבורת מילואימניקים נועד להקל במעט על השבועות מורטי העצבים: הם אוספים מהחיילים שבשטח מכתבים בכתב יד, ומעבירים למשפחות.

● ראיון | התעשיין שעובד סביב השעון כדי לעזור לצה"ל לנצח
● ראיון | עמוס גלעד מעריך: זה מה שחמאס מנסה להשיג בעסקת החטופים

המילואימניקים של יחידת סיוע מנהלית בחטיבה 460 נכנסים ויוצאים מעזה בשיירות מדי לילה. הגדוד אחראי על פינוי פצועים, ניוד כוחות, הובלת מבצעים לוגיסטיים ואבטחת שיירות שבהן מכניסים ציוד לכוחות בשטח, כמו סולר, אוכל ותחמושת.

לכל זה הם החליטו להוסיף את העברת המכתבים - הקשר היחיד שאפשרי לחיילים סדירים בימים אלה. בשל הרגישות הביטחונית, אין לחיילים אפשרות להכניס איתם סמארטפון או מצלמות, ולכן הם מנותקים לחלוטין מהעורף.

"אנחנו למעשה הגשר בין שטח ישראל לבין שטח עזה", מסביר רס"ר (במיל') אלישב, חובש ולוחם ביחידה, נשוי ואב לחמש בנות, שבימי שגרה עוסק בייעוץ פיננסי.

30 מכתבים בלילה

עבור החיילים בשטח, המפגשים הם לעתים ההזדמנות היחידה שלהם להתעדכן בנעשה ולקבל חדשות מהארץ. "בפעמים הראשונות לקחנו מהם מספרי טלפון והתקשרנו כשיצאנו משטח הרצועה", מספר אלישב. כבר אחרי הלילה הראשון, הוחלט לעשות את הדברים בצורה מסודרת יותר, ולהביא מחברות. "סיפרנו לחיילים שהורים שכבר קיבלו שיחות עפו על זה, וזה עודד אותם לכתוב. בלילה הראשון שבו חזרנו עם יותר מ־30 מכתבים, הבנו שיש לנו אוצר ביד".

לפי אלישב, יש חיילים שמבינים את גודל השעה, וכותבים מכתבי השראה כמו "מאז שאני פה קיבלתי פרופורציות לחיים, ואני מעריך כל דבר קטן הרבה יותר. וגם דברים גדולים, כמו רגעים איתך ועם המשפחה והחברים".

אחר כתב: "אנחנו נלחמים בשביל משהו חשוב. בקשה אחת קטנה - תבדקו איפה קבור אור מזרחי ז"ל, ותבקרו בקבר שלו. תגידו לו שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו, ושישמור עליי מלמעלה". שלישי ציין, "שמעתי שעם ישראל הפך להיות מאוחד שוב סוף סוף, ואני שמח שזה קרה".

 מכתבים שחיילים שלחו למשפחותיהם / צילום: צילום פרטי

חלק מהחיילים בוחרים לכתוב הודעות מצחיקות או עם בדיחות פנימיות של המשפחה, כאילו מדובר בוואטסאפ. מ"אימא אני מת לחמין שלך!" ועד ל"מקווה שבנות ישראל יראו את שינוי האישיות שעברתי".

אחד החיילים תיאר במכתב את הפעילות של אלישב וחבריו: "פגשנו מילואימניקים מלאכים, ששאלו אם אנחנו רוצים לכתוב להורים, אז ישר אמרתי כן. אני בסדר, אפילו בסדר גמור, רק השהייה הארוכה בעזה שוחקת. אבל תמיד חושבים על הבית.

"מתגעגע אליכם ברמות, ובאמת רוצה להרגיע אתכם, רוב מה שאנחנו עושים זה (צונזר)... ועוד כמה פרויקטים משמעותיים שאני לא יכול לפרט עליהם. אבל אני אספר לכם כשאחזור, מקווה שבקרוב. אוהב אתכם... נ.ב. התקלחתי היום בפעם הראשונה".

"חשוב לנו להרגיע"

החיילים כותבים את המכתבים בלילות, אלישב וחבריו לוקחים אותם לבסיס בשטח ישראל, ובבקרים הם מתקשרים למספרי הטלפון שהחיילים משאירים. "ניסחנו הודעה מראש, בסגנון 'אני מילואימניק, פגשתי את הבן שלך בשטח ויש לנו משהו משמח ממנו', בדרך כלל עם אימוג'י משמח", הוא מספר. "חשוב לנו במיוחד שבהודעה הראשונה תהיה תחושה קלילה, שלא תהיה חס וחלילה דפיקת לב אחת".

בנוסף, הוא מציע למקבל המכתב להתקשר אליו, כדי לקבל פירוט מהשטח. לדבריו, התגובות של ההורים מרגשות במיוחד. "ברגע שאני אומר שאני זמין, האימהות תוך דקה מתקשרות בבכי והתרגשות ענקית, ואני מספר מה שאני יכול. מה שעולה בבירור זה שהן רוצות כל פיסת מידע.

"אימא אחת סיפרה לי שנתנה ללקוחה שלה שירות חינם, בתנאי שהיא תתפלל עבורה כדי שתקבל אות חיים מהבן שלה. והנה על הבוקר התקשרתי אליה. תגובה אחרת הייתה 'אני בוכה מאושר, אתה לא מבין'.

"אימא נוספת כתבה לי 'אין לי מילים לומר לך מה עשית הבוקר. לא רק שהשיחה אתך הייתה טובה, היא בגדר פיקוח נפש! אנחנו לא יודעים כלום, חיים מרסיסי מידע, אבל לקבל מסר ממך נותן רגע של מנוחה לנפש. המסר הקטן הזה מציל אותנו'.

"במקרה אחר, מישהי אמרה לי שהיא כל כך רוצה לשאול עוד, אבל חשוב לה לעדכן את אימא שלה שלא ישנה שבועיים, כדי להרגיע אותה. בסוף היא עדכנה, וחזרה אליי לשמוע עוד.

אלישב וחבריו הבינו את החשיבות האדירה שבדבר, ולכן הם מרגיעים את ההורים: "כל אימא חושבת שהילד נלחם במחבלים מדלת לדלת, אבל הרבה מהחיילים במצב הרבה יותר מוגן. מה שלא ידוע הרבה יותר מפחיד.

"אנחנו מספרים על האווירה הטובה שיש בשטח, על הרוח ועל האחווה שבין החיילים. בין אם זה לבשל ארוחת ערב ביחד, לתקן יחד טנק שפרס זחל, ובין אם זה החיבור איתנו המילואימניקים. חשוב לנו להרגיע, ולהגיד שלילד שלהם יש את הכול ושהוא בתחושה טובה. אפילו זה שהגיעו מקלחות, והבן שלהם נהנה ממים זורמים".

"יש ערך היסטורי"

לצד מסרי הגעגוע, עולה מהמכתבים מסר נוסף: לא רוצים לחזור עד שלא נסיים את המשימה. "החיילים מבינים את החשיבות של העשייה שלהם, ואני רואה את זה בכל השיחות", מספר אלישב. "את זה אנחנו מתווכים הביתה, וזה ממלא בגאווה".

איך מתמודדים עם המחשבה שזה יכול להיות המכתב האחרון של החיילים האלו?
"זה לא בסמכותי להכניס את החיילים לרגשות כאלה. אנחנו בסך הכול עוברי אורח כאן, דוורים שבעיקר רוצים לעשות טוב למשפחות שממתינות בדאגה בבית. בפינה קטנה בלב אני מאמין שיש לדברים גם ערך היסטורי, כשבעוד 30 שנה יפתחו את המכתבים האלו.

"יש לנו זכות גדולה להיות שם בנקודת החיבור המיוחדת והרגישה הזו, שבין החזית לעורף, ולפגוש עוד רבדים של החיילים הגיבורים שנלחמים עבורנו".