איך הובילה טראומת יום כיפור ל"עשור אבוד" בכלכלה, ואיך להימנע מזה עכשיו?

איך צריך להיראות תקציב המדינה אחרי המחדל חסר התקדים שהתרגש עלינו ב־7 באוקטובר? לשאלה הזאת יש שני היבטים. אחד נוגע למה שצריך לעשות מייד כדי להתאים את ההוצאות לעלויות הכבדות שכבר נלוות כעת למלחמה. השני נוגע לטווח הארוך יותר, וגם הוא כבר מתחיל לעלות כעת לדיון, ובמרכזו השאלה איך צריך להיראות הצבא בעתיד, ומהן העלויות שייגזרו מכך.

● בדיקת גלובס | היקף הסיוע הנמוך ביותר שניתן עד היום לעסקים: דווקא בצפון ובדרום
● האסון הכבד בעזה מעלה שאלות על כלכלת החימושים
● דווקא בעתות משבר: הבנקים נשארים לבד על מגרש ההלוואות למגזר העסקי

בראיון בקשת 12 התייחסה ח"כ מירב כהן בעיקר להיבט הראשון. היא מתחה ביקורת על הממשלה שלמרות מה שקרה כמעט לא מבצעת כעת קיצוצים מידיים, ומנגד הזכירה את מה שנעשה בהיבט הזה ב־1973, אחרי המחדל הגדול שאירע אז. "שם, שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה - בום, קיצוץ, הכל למלחמה", היא סיפרה. "אסור (היה) תה לאורחים (במשרדי הממשלה), אסור כיבוד בישיבות ממשלה…", ועוד.

לבקשתנו, ח"כ כהן שלחה לנו את הפרוטוקולים שעליהם הסתמכה. מדובר בישיבת ממשלה שנערכה בינואר 1974, שבה אכן עלתה לדיון הצעה של ועדת שרים לצורך "עיבוד הצעות לקימוצים, חסכונות וייעול בתקציב המדינה". בין יתר ההצעות הומלץ כי "תיאסר הגשת כיבוד מכל סוג שהוא במשרדי הממשלה… על חשבון תקציב המדינה". מהפרוטוקול, אגב, לא ברור אם ההצעה אכן יושמה לבסוף, לאחר שהיא עוררה לא מעט תרעומת בקרב השרים. "נבטל זאת כדי ש'הארץ' יכתוב עלינו רבע מאמר טוב?", תהה שמעון פרס, ועמיתו חיים בר לב הגדיר את ההצעה כ"אבסורד". לבסוף סוכם כי זו תחזור לדיון נוסף בוועדה המקורית.

כך או כך, אלה כמובן אנקדוטות. הטראומה של 1973 הטביעה חותם כלכלי עמוק הרבה יותר בכלכלת ישראל, שנפגעה קשות על רקע הוצאות הביטחון שהלכו ותפחו בשנים שבאו אחריה. מה הוביל לאותו עידן שזכה בדיעבד לכינוי "העשור האבוד", ומה אפשר לעשות כעת כדי לא לחזור על אותן טעויות?

בגלל ועדת אגרנט

מיום הקמתה נאלצה ישראל להתמודד עם המתח התקציבי שיצר הנטל הגדול של ההוצאות הביטחוניות. למרות זאת, "בן־גוריון ואשכול - שניהם כיהנו בתקופתם גם כרה"מ וגם כשר הביטחון - הובילו מדיניות של שיעור נמוך של הוצאה על הביטחון ביחס לתוצר", הסביר לנו דוד ברודט, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר, וגם עמד בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון, שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השנייה. כמו הרבה דברים, העניינים התחילו להסתבך דווקא אחרי ההישג של מלחמת ששת הימים. "לניצחון הכי גדול שלנו, הגענו עם שיעור הוצאה נמוך יחסית", מזכיר ברודט, "אבל אחרי המלחמה ההוצאה התחילה לעלות, כי כבשנו הרבה שטחים והחלה גם מלחמת ההתשה". ואכן, נתוני הלמ"ס מראים כי ב־1967 ההוצאה על הביטחון קופצת ל־17.1% מהתוצר, וב־1970 היא כבר עמדה על 24.2%. בשנים הבאות נרשמה ירידה קלה ואז הגיעה המכה.

"בעקבות הטראומה של יום כיפור קורים שני דברים משמעותיים", מסביר תא"ל במיל' ששון חדד, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, מגיעה לכאן אותה "רכבת אווירית" מארה"ב, "שרשרת האספקה הכי גדולה אי פעם, ובנוסף מגדילים בצורה משמעותית ביותר את תקציב הביטחון". לפי נתוני הלמ"ס בשיא, ב־1975, הגיע הנתון ל־30.3%. למעשה, הוא אומר, לא רק תקציב הביטחון גדל אז באופן דרמטי, אלא הוצאות הממשלה בכלל. "היו כמובן עוד גורמים שהובילו להשתוללות בתקציב, אבל אין ספק שלטראומת המלחמה היה חלק מכובד".

לפי פרופ' אורי בר־יוסף מאוניברסיטת חיפה, שחקר את מלחמת יום כיפור, לא רק הטראומה של המלחמה הובילה להתנפחות ההוצאות אלא גם העובדה שוועדת אגרנט הטילה את כל האחריות למחדל על הדרג הצבאי. זה מה שאפשר לרמטכ"ל, מוטה גור, לבוא לדרג המדיני ולומר שעם אחריות גדולה צריך לבוא כוח גדול, ולהציב דרישות תקציביות שהגדילו מאוד את תקציב הביטחון. במאמר שפרסם, מראה בר־יוסף עד כמה גדל הצבא תוך פחות מעשור, עד 1982: מספר האוגדות צמח מ־7 ל־12, מספר הטנקים מ־2,100 ל־3,600 ומספר הנגמ"שים והזחל"מים מ־3,450 ליותר מ־8,000. זאת, בנוסף לחידוש הציוד, שכלל למשל קליטת מטוסי ומסוקי תקיפה מתקדמים.

הפגיעה הייתה לשווא

ואיך כל זה יצר את אותו "עשור אבוד"? ההשקעה העצומה בצבא "לצד גורמים נוספים כמו עליית מחירי הנפט, יצרו גירעון ענק שהצריך קיצוצים בשירותים החברתיים", מסביר בר־יוסף. "כדי לכסות את הגירעון הדפיסו כסף, מה שיצר כבר אז - עוד לפני המשבר של שנות השמונים - אינפלציה גבוהה. והדבר הכי משמעותי היה הגירעון במט"ח, כי נשארנו כמעט בלי דולרים".

והבעיה הכי גדולה היא שלפי בר־יוסף השקעת הענק הזאת בצבא, שכאמור פגעה קשות בכלכלה, כנראה לא הייתה נחוצה. "האיומים לא הצדיקו את זה", הוא קובע. "צה"ל לא בדק לעומק מה קרה במלחמה ומהערכת החסר של האיום ערב המלחמה עבר להערכת יתר של הסיכונים. נרכשו מאות טנקים שחלקם לא ירה אפילו פגז אחד, ומטוסים שנועדו להתמודד עם איומים שלא התקיימו".

טנק מול טויוטה

זה מוביל אותנו לשאלה מה צריך לעשות כעת. בשבועיים האחרונים אישרה הממשלה את תקציב 2024 המעודכן ובו תוספת של כ־55 מיליארד לתקציב הביטחון שיחד עם התקציב הרגיל והסיוע האמריקאי יגיע כעת ל-125 מיליארד שקל. אבל חדד מסביר כי זאת עדיין לא הבעיה האמיתית. התקציב הקרוב כבר נגזר פחות או יותר מהמציאות המלחמתית, הוא אומר, ומציין בהקשר זה כי "העלות ליום לחימה עלתה מאוד, בהשוואה לאירועים כמו לבנון השנייה או צוק איתן. שם דובר על בין 100 ל־250 מיליון שקל ליום לחימה - היום זה לפחות פי שלושה".

מה שחשוב יותר, אומר חדד, זה מה יקרה ב־2026 ואילך, כשנחזור למציאות ביטחונית רגילה, ונדבר על תוכנית רב שנתית חדשה לצה"ל. התוכנית הזאת, הוא מסביר, תיגזר מתפיסת ביטחון עדכנית, שתצטרך להיבנות כעת, אבל זו, הוא רומז, לא אמורה לעבור מהפך. "חשבנו שאנחנו יודעים להעריך את האויב ושיש הרתעה טובה", וטעינו, אבל "תפיסת ביטחון זה מצפן שמכוון אותך, ולכן, גם אם צריך לעשות לו התאמות, רובו עדיין שריר וקיים".

את מה שחדד אולי רומז לו בעדינות, בר־יוסף מציג בצורה נחרצת בהרבה. "אין ספק שצה"ל ידרוש גידול עצום בכוחות היבשה, עם יותר כלים, הארכת השירות הסדיר ושירות מילואים ארוך. אבל אם מסתכלים על האיומים ולא על הטראומה, אז אין איום יבשתי משמעותי על ישראל. חטיבה וחצי בעוטף עזה ואוגדה בגבול לבנון יכולות להתמודד קרקעית עם חמאס וחיזבאללה, בתנאי שיהיו מוכנות. מה תעשה עם עוד טנקים מול חמאס? תשקיע בטנק הכי חדיש כדי שיוכל להתמודד עם טנדר מדגם טויוטה? הצבא צריך להיות מוכן, אבל יש לו את הכוחות, ולהכין אותם לא עולה הרבה כסף".

לקריאה נוספת:

● פרוטוקול ישיבת הממשלה שהתקיימה ב-14 בינואר 1974
● "'לעולם לא עוד': השפעת מלחמת יום הכיפורים על בניין הכוח של צה"ל" - פרופ' אורי בר-יוסף, קריאות ישראליות, יוני 2023
● נתוני הלמ"ס על הוצאה לביטחון ביחס לתמ"ג