איך נקבע שהאזרחים הערבים לא חייבים בגיוס, ולמה הסוגיה כבר לא על הפרק?

השבוע, על רקע התסבוכת בנוגע לגיוס החרדים, והחלטת בג"ץ להקפיא חלק מתקצוב הישיבות, הגיש השר דוד אמסלם עתירה שבה דרש שגם ערבים יגויסו לצה"ל. "כמה קל לבג"ץ בשעת מלחמה להיטפל דווקא לחרדים", כתב אמסלם בציוץ שהעלה לחשבונו ברשת איקס. בסרטון שנלווה לציוץ הוסיף אמסלם את ההסבר הבא: "צריך להבין, על פי החוק היום, כל ערבי צריך להגיע ללשכת הגיוס - והפוקד, צה"ל, מחליט אם לגייס אותו... מאז קום המדינה ועד היום זה לא קורה - אבל לומדי התורה הם לצנינים בעיני (בג"ץ)".

● המשרוקית | הסכום שיקוצץ לרשויות הערביות הוא "כסף קואליציוני" מימי הממשלה הקודמת?
● המשרוקית | האם המדיניות של בן גביר הביאה לרמדאן שקט, ולמה זה חודש שמועד 

שר שמגיש עתירה נגד מדיניות הממשלה שבה הוא עצמו חבר זה בוודאי לא עניין שכיח. כשנזכרים שב־2022 הגיש אמסלם בדיוק את אותה עתירה, ונדחה על ידי בג"ץ על רקע "אי מיצוי הליכים" (כלומר, לפני הפנייה לבג"ץ אמסלם היה צריך להפנות בקשה בעניין לשר הביטחון) - זה מצייר את המהלך כרציני עוד פחות. ובכל זאת, הניסיון לבחון את הטענה של אמסלם במישור העובדתי, ולהבין מהו המנגנון החוקי שמאפשר לצה"ל לא לגייס ערבים - בניגוד, למשל, למה שנקבע לאורך השנים לגבי החרדים - מעלה כי התשובות בסוגיה הן דווקא אינן פשוטות או מובנות מאליהן.

"בסיס משפטי רעוע"

נתחיל עם תיאור המצב הנוכחי, כפי שהוצג על ידי אמסלם. לדבריו, החוק מחייב כל אזרח ערבי להגיע ללשכת הגיוס, ושם צריכה להתקבל ההחלטה לגבי גיוסו. זה כידוע לא קורה היום, אבל מה מאפשר זאת מבחינה חוקית? מי שעסק בבחינת הסוגיה הזאת הוא פרופ' ליאב אורגד, במאמר בשם "המיעוט הערבי בישראל וחובת שירות ביטחון", שפורסם ב־2007 בכתב העת "המשפט".

אורגד, מומחה למשפט חוקתי, מסביר שם כי סעיף 1 לחוק שירות ביטחון אכן מחיל חובת גיוס לשירות ביטחון על כל אזרח ישראלי ותושב קבוע - ללא הבדלי גזע, דת, לאום או מוצא. כלומר, מדובר ב"חובה אינדיבידואלית הנגזרת מעצם האזרחות (או התשובות) הישראלית". אלא שבאותו חוק, תחת סעיף 13, מוענקת סמכות ל"פוקד" שלא לאכוף את החובה הזאת. מיהו "הפוקד"? החוק מגדיר אותו כמי ששר הביטחון האציל לו את הסמכות, ובנוסף גם מאפשר לו שיקול דעת נרחב בכל הנוגע להחלטה את מי לזמן ללשכת הגיוס. בנוסף, אורגד מצביע על כך שבהוראות אגף כוח אדם בצה"ל (הוראה מג 01-01) נכתב בהקשר ל"גיוס בני מיעוטים" כי "ככלל לא תגויס אוכלוסייה זו לשירות בצה"ל", מלבד "אנשים שיביעו רצונם".

אז סגרנו את ההיבט הפורמלי של הסוגיה? לא ממש. ראשית, אורגד מצביע על כך כי עצם זה שצעירי החברה הערבית לא מזומנים לשירות בצו אישי, לא בהכרח פוטר אותם באופן גורף לפחות מהתיצבות בלשכה (ישנו גם מה שמכונה "צו הפוקד הכללי" שמתייחס לכל בני השנתון הרלוונטי בכל שנה). ושנית, כפי שקבע בג"ץ במהלך השנים, לגיוס או אי גיוס גורף של אוכלוסיות שלמות ישנם גם היבטים חוקתיים הנוגעים לשוויון, ולא ברור שניתן לפטור החלטה כזאת ב"ככה הצבא החליט". אורגד, שמתייחס במאמרו בעיקר לחלק הראשון שהזכרנו, מציין כי ההסדר הנוכחי "נשען במתכונתו כיום על בסיס משפטי רעוע וספק אם נעשה כדין", ועל כן הוא ממליץ להסדיר את הנושא בחקיקה, בדומה לגיוס בני ישיבות (חקיקה שכידוע עד כה לא הצליחה לעמוד במבחנים שקבע בג"ץ).

"פרדוקס לוגי"

עוד נחזור לניסיונות לאתגר את סוגיית גיוס הערבים, על רקע הפסיקות של בג"ץ בעניין החרדים. אבל לפני כן נצלול להיסטוריה של הנושא, וננסה להבין כיצד נולד בכלל ההסדר הנוכחי שלפיו ערבים אינם חייבים בגיוס. מעניין להיווכח כי דווקא בשנותיה הראשונות של המדינה לא התייחסו לכך כמובן מאליו.

"בשנים שלאחר קום המדינה התייחסו די ברצינות לעקרונות השיוויון במגילת העצמאות, ומאוד התלבטו בעניין הזה", אומר לנו ד"ר (אל"מ במיל') ראובן גל, עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן בטכניון. "אז בהקשר של החרדים, היה את ההסדר הנודע שהעניק פטור ל־400 בני ישיבות, אבל בנושא הערבים התקשו לקבל החלטה. צריך לזכור שבתקופה הזו הערבים היו תחת ממשל צבאי, שהטיל עליהם מגבלות קשות, אז לגייס אותם לצבא זה בוודאי פרדוקס לוגי".

יש כמה אנדוקטות שאפשר לציין מאותה תקופה (הזכרנו בכתבה קודמת בנושא כי ב־1949 דווקא ח"כ תופיק טובי ממק"י טען כי אי גיוס ערבים לצה"ל מהווה "אפליה גזעית"), אך הניסיון המשמעותי ביותר לגיוס ערבים בשנים הללו היה מהלך שביצע שר הביטחון, פנחס לבון. ב־1954 נשלח על ידו צו גיוס לכל "קהילות המיעוטים" שטרם גויסו, כדי "לתת לערבים את האפשרות להוכיח שלא רק זכויות הם תובעים לעצמם, כי אם נכונים הם למלא גם חובות".

במאמר שפרסם אורגד מצוטט דוח שסיכם את הניסוי שלפיו, למרבה ההפתעה, "האפשרות לשאת נשק וללבוש מדי חייל... וההזדמנות לצאת מחיי השגרה...", דווקא קסמה לרבים מהצעירים הערבים. גם ד"ר עאדל מנאע, ממכון ון ליר, מציין בספרו "נכבה והישרדות" כי אלפי צעירים ערבים בגיל הגיוס ראו בכך "הזדמנות להשוואת זכויותיהם ומעמדם לאלה של היהודים", וקיוו כי "שירותם בצבא ישים קץ לתחושות הרווחות בקרב היהודים בדבר היותם גיס חמישי". עם זאת, בקרב ההנהגה והדור המבוגר נרשמה התנגדות חריפה. למרבה האירוניה, באופן שקצת מזכיר איום אחר מהימים הללו, בפולמוס שהתנהל אז "נרשמו קולות (שלפיהם) אם לא תהיה ברירה יצטרכו הצעירים לצאת את הארץ ולא להתגייס".

בסופו של דבר, בוטלה כוונת הממשלה לגייס את הערבים, ובשנת 1956 הוחלט להחיל את חובת השירות בצבא רק על בני העדה הדרוזית. מדוע נסוגו ראשי המדינה מכוונתם? ד"ר מנאע מציע בספרו את האפשרות כי צו הגיוס של לבון לא היה יותר ממבחן נאמנות, או אפילו ניסיון לגרום לערביי ישראל לעזוב את המדינה.

"וכשיבוא, יבוא שלום"

מאז שנות ה־50 לא נעשו עוד ניסיונות ממשיים לגייס את בני החברה הערבית. אלא שבעשורים האחרונים נכנס לתמונה גם בג"ץ. אחרי הפסיקות המשמעותיות שלו בעניין גיוס החרדים, החל משלהי שנות ה־90, הונחו לפתחו עתירות גם בעניין גיוס הערבים. ב־1997 הוגשה עתירה בה נטען כי בדומה לפסיקה בעניין החרדים, יש לעגן גם את סוגיית גיוס הערבים בחקיקה ראשית. בסופו של דבר העתירה נמחקה בעקבות התחייבות הממשלה אז "לנהוג לגבי בני המיעוטים כפי שנפסק לגבי בחורי הישיבות בבג"צ".

ב־2001, לאחר פרסום מסקנות ועדת טל, הוגשה עתירה נוספת בסוגיה. הימים אז היו ימי האינתיפאדה השנייה, מה שהקל על השופטים להמליץ על מחיקת העתירה "לאור המציאות שהשתנתה". במאמרו, אורגד מציין כי השופטת דליה דורנר נימקה את ההחלטה בכך ש"העת הזו אינה בשלה לחיוב בני המיעוטים לבצע שירות צבאי או לאומי", והמליצה "לעתור שוב לכשיבוא שלום".

מאז, ככל הידוע, לא נעשו עוד ניסיונות רציניים לאתגר את הסוגיה מול בג"ץ. ד"ר גל, שכיהן בעבר גם כסגן ראש המל"ל, חושב שהעובדה שהנושא לא טופל לאורך השנים - למשל, בממשלת בנט־לפיד שכללה גם את רע"ם - היא בגדר "בכייה לדורות". "אם בשנות ה־50 היו בכל זאת מחליטים לגייס את ערביי ישראל בהתנדבות - כל הסוגיה הייתה נראית אחרת לגמרי. אפילו אם רבע מהאוכלוסייה הערבית הייתה נכנסת בשערי הבקו"ם היחס מצד היהודים אליהם היה שונה, וגם היחס שלהם למדינה היה אחר".