האלתור הציוני גזל מהישראלים את הניואנסים. התוצאה היא שורת מעידות רטוריות קטלניות

אורח בביתו של אליעזר בן יהודה לפני 135 שנה שמע אותו משיא עצות מטבח לרעייתו. בקנאותו מחיה הדיבור העברי אסר על דיירי הבית להשתמש במילים לא עבריות. "קחי את הככה", אמר בן יהודה, "ושימי בתוך הככה, והעמידי על הככה". ככה.

● יואב קרני, פרשנות | בתוך 48 שעות: מה עומד מאחורי סיבוב הפרסה של טראמפ
● הקולות לאמברגו נשק מתגברים אצל אחת הידידות האחרונות של ישראל

פשוט לא היו די מילים. העברית חדלה להיות לשון דיבור לפחות 1,500 שנה קודם. בהיעדר התפתחות טבעית, כליהם של דוברי העברית לא התמלאו. לא היה אפשר לטפוח בעדינות על שכמה ו"להעיר אותה בבוא השחר" (ירון לונדון). כדי שהיא תקום לתחייה היה צורך דחוף לברוא מילים, לפעמים יש מאין. זה היה תהליך מסובך, אטי, קפריזי, רב־מעקשים ומעורר התנגדות.

היה קשה למלא את צרכיה של הגירה רב־לשונית. בעיית הבאים לא הייתה רק מחסור במילים. הם התקשו להתמודד עם תחביר, עם דקדוק ועם מה שחכמים בימים ההם קראו 'רוח הלשון'.

כן, לשון אינה רק אוסף של מילים הנערכות בסדר קפריזי, בוודאי לא בתרגום ישיר של תחביר זר. לשון זקוקה למשמעת. החיפזון הבלתי נמנע של תחיית הדיבור העברי השאיר פצעים שלא הגלידו. לשונות אחרות עברו תהליכי סטנדרטיזציה באמצעות חממות של תרבות: אוניברסיטאות, בתי ספר לאליטות, מנזרים, התפתחות הדרגתית של כתיבה. לעברית לא היה זמן. כמו שאר המפעל הציוני היא התפתחה באמצעות האלתור. התוצאה הייתה שיבוש כושר ההבעה של דובריה. נגזלה מהם בין השאר היכולת לסגל דקויות, או ניואנסים, ללשון הדיבור והכתיבה שלהם. את הניואנסים החליפו הרמות קול והגזמות.

זכות הצעקה - וזכות הצרימה

בשנות השישים של המאה שעברה, כאשר להסתדרות מלאו 40 שנה, ישראלים חזרו והתפעמו מקריאת הביניים של י"ח ברנר בוועידת ההסתדרות הראשונה, ב־1920. ברנר לא הורשה לדבר מפני שלא נבחר כציר. "זכות הדיבור אין לי", הוא קרא, "אבל זכות הצעקה יש לי".

אכן, דור המייסדים והמייסדות טבע את זכות הצעקה בצופן הגנטי הישראלי. מלכתחילה היא הייתה ביטוי מהפכני רומנטי. אבל בדורות הבאים היא התפתחה לכלל צרימה לאומית. מעטים חושבים כיום על הפולמיקה המבריקה של ברנר כשהם מאזינים לדיון בכנסת, או לשיח פרשנים בערוצי הטלוויזיה.

אני חושב שהצעקה אינה רק עניין של נימוסים רעים. נדמה לי שחלק ניכר של דוברי העברית המודרנית הם אנשים במצוקה. הם מתקשים להביע רעיונות מחמת אוצר מילים מוגבל, תחביר לקוי ודקדוק שגוי. לפעמים נדמה לי שהם מרגישים לכודים באזיקי העברית; שחלק ניכר שלהם היו מעדיפים לעבור לאמריקאית טכנוקרטית עם dead-end, עם אצבע על ה־buzzer, עם next step, עם 'זה לא מחזיק מים', עם all-out, עם all-in, עם test case, עם זום־אאוט, עם win-win, עם money-time, עם blame-game, עם to-cash-in, עם non-starter, עם trigger, עם buffer-zone… (כל הדוגמאות כאן מצוטטות משידורי טלוויזיה של השנתיים האחרונות. יש גם שמות ותאריכים והרבה יותר דוגמאות).

אבל חוץ מן ההקנטה, או הקנטור, או הקיטוּר יש סיבה הרבה יותר חשובה לדיון הזה: הקשר בין משבר כושר ההבעה לשורה של מעידות רטוריות קטלניות.

הצבא כמעבדה לשונית

אני מתאמץ להבין מה עולל יאיר גולן לעצמו, למפלגתו, לשמאל הישראלי ולסיכוי של חזית אלקטורלית רחבה להחלפת נתניהו. הוא חושב שהמלחמה בעזה צריכה להסתיים בהקדם? הוא חושב שהיא גובה מחיר אנושי בלתי מתקבל על הדעת, שהוא לא רק מזיק פוליטית אלא גם פגום מבחינה מוסרית? מדוע התוצאה הרטורית של מחשבותיו מניבה את המילים 'הורגת תינוקות כתחביב'?

העברית הפוסט־מודרנית היא לשון של היפרבולות. לרוע המזל, הצבא, עם כל מעלותיו הידועות בגיבוש חברתי ותרבותי, הוא מעבדה מרכזית בחספוס הלשון ובהתרוקנותה מכל רמז של זהירות או של ניואנס.

לפני 17 שנה עמד מתן וילנאי, אז סגן שר הביטחון, מפקד רב אנפין בצה"ל ושגריר לשעבר בסין, והזהיר את תושבי עזה, כי "הפלסטינים מביאים על עצמם שואה יותר גדולה". המילים האלה הופיעו למחרת בעמודים הראשונים של עיתונים בכל רחבי העולם, מברזיל ועד מלזיה וכל מה שביניהן.

וילנאי לא התכוון כמובן לפתרון סופי של הבעיה הפלסטינית. הוא השתמש ב'שואה' באותו האופן קל הדעת שבו דוברי עברית מתארים החמצת שער בטוח בכדורגל. אבל חספוסו של הגנרל הקל על אויבי ישראל לתאר אותה כנאצית וגנוצידית. שוטי ישראל לא למדו את הלקח בחודשים הראשונים של מלחמת המגן נגד חמאס. הם הגישו את עצמם ואת ארצם לבית הדין בהאג על מגש של כסף. שרי אוצר וביטחון לאומי ומורשת יהודית שבהם מוסיפים להגיש.

יאיר גולן הראה שלמשבר ההבעה יש גם תוצאות פנימיות. אני מאמין לו שהוא לא התכוון לטעון כי הריגת תינוקות היא 'תחביב'. אבל אם הוא לא התכוון אז לכל הרוחות מדוע הוא אמר?

כמובן, משבר הרטוריקה הישראלית אינו ניכר רק בעברית. האנגלית של ראש הממשלה ושל שגריר ישראל בוושינגטון הרבה יותר מדויקת מן העברית שלהם. קשה להגיד שהם נטולי כושר הבעה. הם קראו דרור לחרצובות לשונם בשבועיים האחרונים במידה המחזקת את הרושם, גם בין ידידים, שישראל יצאה מדעתה.

מה לעשות? אולי ליצור מדד לאומי מוסכם של שימושי לשון ושיבושיה. אם השכל הישר אינו מוריד את הטונים, אולי הבושה תוריד אותם.