תובנות מהמלחמה: כך נערכו באוצר מראש עם מתווה פיצויים למשק

כחודשיים לפני שניתן האות לפתיחת מבצע "עם כלביא", תודרכו בכירים במשרד האוצר באשר לכוונות לתקוף באיראן והתבקשו להיערך. לא נאמר להם מתי תתרחש התקיפה, אבל סופק טווח זמנים טנטטיבי ותואר תרחיש הייחוס שאליו צריך להתכונן.

● רגיעה ביטחונית, לחץ כלכלי: האוצר מבקש להקל במגבלות פיקוד העורף
● אלה הערים מהם פונו הכי הרבה אנשים במערכה מול איראן
● המשרוקית | הכותרות סיפרו על תמיכה בסך 500 שקל למפונים, אך זה לא כל הסיפור

באוצר הכינו בחשאי תיק עבודה לאירוע. במסגרתו, לצד אומדני עלויות ונזקים, עיגנו בנהלי החירום מתווה סיוע לעסקים ועובדים - אותו מתווה שהופעל בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. אותם מענקים לעסקים, אותו מודל חל"ת מקוצר, אותם קריטריונים לזכאות. המשמעות היא שהחל מהמבצע מול איראן ואילך - מתווה סיוע זה הופך לברירת המחדל של האוצר. ולגלובס נודע שהוא ישמש כמצע בסיסי גם לתוכניות סיוע עתידיות.

ובכל זאת, עשרה ימים של חוסר ודאות במשק חלפו מתחילת המערכה מול איראן עד שהמשרד הציג את מתווה הסיוע לעסקים ועובדים. העובדה הזו מעלה שאלה מתבקשת: אם המתווה כל כך דומה, מדוע נדרשו עשרה ימים להכריז עליו? ומדוע אין למדינת ישראל, מרובת האירועים, מתווה חירום קבוע שניתן להפעיל "בלחיצת כפתור"?

בוצעה היערכות מקדימה

כחלק מההיערכות, באוצר הגדירו מראש את משך הזמן שיוכלו להחזיק מבלי לפרסם את מתווה הפיצויים. הוחלט שאם המערכה תימשך עד שבוע, הפגיעה לא תגיע לקריטריון הנדרש למענקים ממשלתיים לציבור, ואם תגלוש ליותר משבוע וחצי - לא יהיה מנוס מסיוע. כלומר, ההמתנה הייתה בכוונת מכוון, ולא כתוצאה מעיכובים. יתרה מכך, באוצר היו מעדיפים להכריז על פיצויים רטרואקטיביים לאחר שההגבלות יוסרו - בשאיפה לייתר ככל האפשר את היציאה לחל"ת של עובדים ולמנוע ניצול לרעה של חבילת הסיוע.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה טרם ברור האם אכן תירשם רגיעה ביטחונית, לאחר שאיראן הפרה את ההסכם וירתה לכיוון צפון הארץ. כך או כך, מתווה הסיוע שהוכרז יישאר ללא שינוי, כאשר תוקפו מתחילת המבצע ב־13 ביוני ועד 30 ביוני.

ההיערכות מראש חסכה דיוני הנהלה ועבודת מטה באוצר בימים שלאחר התקיפות הראשונות באיראן, אבל היא עדיין לא אפשרה לאוצר להודיע על המתווה מיידית, גם מסיבות חיצוניות. הנעלם המרכזי היה להביא לחדר המשא ומתן את נשיאות המגזר העסקי ואת ההסתדרות, במקביל לצבירת הימים שהוגדרה להפעלת המתווה.

לאחר מכן עוד נדרש תהליך חקיקה עם תחנה בוועדת הכספים. במסגרת ניהול הסיכונים, החליטו באוצר לבלוע את הצפרדע ולהסכים לדרישה לפצות גם עסקים גדולים עם מחזור הכנסות של מעל 400 מיליון שקל. ולא סתם לפצות, אלא באמצעות קופה מיוחדת, שתנוהל על ידי נשיאות המגזר העסקי עצמה (בפיקוח האוצר), שתנתב מתוכה 60 מיליון שקל לכ־20-30 עסקים בלבד על פי הערכות. הרציונל באוצר היה שללא הסכמות רחבות במתווה, העלות האלטרנטיבית עלולה להיות גבוהה יותר במאבקים בוועדת הכספים, במשאבים של כסף וזמן גם יחד.

"המתווה הוכיח את עצמו"

אז מדוע לא יוצרים מנגנון פיצויים כלל־ארצי שניתן להפעיל מיידית בשעת כושר? "התשובה פשוטה", משיב יוראי מצלאוי, סמנכ"ל משרד האוצר, "יש חוק שהוא התשתית הקיימת, הוא פשוט לא בתוקף. עכשיו אנחנו לוקחים אותו כפי שהוא ומפעילים אותו בשינויים המחויבים". מצלאוי מסביר שהמשרד נצמד למתווה ונהלי העבודה שכבר יצר בתחילת המלחמה, "הוא הוכיח את עצמו והיה אפקטיבי". לדבריו, "לראשונה, בזמן מלחמה, לא נתנו פיצוי רטרואקטיבי בלבד אלא בנינו מודל שמאפשר מענה מותאם לצרכים המשתנים במלחמה. כחלק מההיערכות לחירום הסדרנו את בחינת הפעלת מודל הסיוע גם באירועים ביטחוניים עתידיים".

"קל להגיד שצריך מתווה מוכן שמופעל בלחיצת כפתור", טוען מצלאוי, "אך המתווה מופעל בהתאם להנחיות פיקוד העורף. אם ההתקפה האיראנית הייתה רק על גוש דן, ובצפון ובדרום היה ירוק לגמרי, היינו צריכים לתת מתווה דיפרנציאלי".

מצלאוי מסביר את ההתנגדות למתווה מדף קבוע: "בתחילת המלחמה, בצפון היו 'טפטופים' והנחיות מקלות של פיקוד העורף. לכאורה לא הייתה זכאות לסיוע, אבל בפועל פיקוד צפון שם מחסומים וחסם כבישים. התאמנו את המנגנון והכרנו בהנחיות הללו, בעוד שאם היה חוק מסגרת הייתי צריך תיקון חקיקה כדי לאפשר סיוע".