אפקט המלחמה: השמרנות של בנק ישראל שוב הוכיחה את עצמה

בטיעוניהם, הדגישו חברי הוועדה את המתיחות הגיאופוליטית ואת האפשרות להסלמה קרובה. מיד לאחר ההחלטה החלו המתקפות והביקורות נגד הבנק, ובפרט נגד הנגיד, פרופ' אמיר ירון. הטענות המרכזיות היו כי הוא שמרן מדי, חונק את המשק ואינו פועל על פי נתוני המאקרו - ובעיקר מול האינפלציה שהתמתנה והשקל שהתחזק.

סביר להניח שלבנק ישראל לא היה כל מידע מוקדם, הוא פשוט דבק בקו המנחה אותו מזה תקופה ארוכה: שידור יציבות ואמינות מול השווקים הבינלאומיים. והאסטרטגיה הזו עבדה. לאורך המלחמה, רכש בנק ישראל מוניטין של "המבוגר האחראי" שניתן לסמוך עליו.

גם בהחלטה האחרונה, הקו השמרני שהפגין הבנק השתלם ושירת נאמנה את המשק הישראלי. השקל ואיגרות החוב הממשלתיות מפגינים עוצמה, בין היתר בזכות מדיניות זו, לצד הנחת המשקיעים כי המשק יפגין חוסן משמעותי ביום שאחרי המלחמה. לפחות לעת עתה.

בסוף החודש יצטרך בנק ישראל לפרסם החלטה בנוגע לגובה הריבית במשק, כשההסתברות בשוק עומדת כעת על 50-50.

על פניו, הורדת ריבית בעיצומה של מלחמה אינה החלטה פשוטה, אך מרווחי התשואות הנמוכים מול איגרות החוב האמריקאיות וביצועי השקל מייצרים בשווקים ציפייה מסוימת למהלך כזה. אם הלחימה תימשך עד אז, והמשקיעים ימשיכו לאותת על אופטימיות ביחס לשוק המקומי, הקו השמרני של הבנק שוב יעמוד למבחן.

בר לביא

לפי נתוני הלמ"ס ל-2024, בישראל חיים כ-2.85 מיליון ילדים ובני נוער עד גיל 14. האם בממשלה מצפים שהם יישארו לבד בבית כשבכל רגע תיתכן אזעקה? בפועל, מושבת כוח עבודה של מאות אלפי הורים, החלשים שבהם עלולים לקבל מכתב פיטורים אם לא יופיעו לעבודה. אלה שיכולים לעבוד מהבית מתפקדים ביעילות חלקית בלבד.

ובואו נודה באמת: רוב הנטל ייפול כרגיל על הנשים העובדות. מחקר שערך המכון לרפורמות מבניות במלחמת חרבות ברזל, מצא שנשים נעדרו ממקום עבודתן מעט יותר מגברים, אף שרק 2.7% מהנשים נעדרו לאור שירות מילואים (לעומת 21.7% מהגברים). עוד נמצא ש-44% נעדרות מסיבות שאינן מוגדרות פורמלית, כך שאינן זוכות לפיצוי כספי וההיעדרות נתפסת כלא לגיטימית, ואף עלולה להיות עילה לפיטורים בהמשך.

בפועל, הממשלה לא באמת מחזירה את המשק לעבודה - היא פשוט מעבירה את הנטל והעומס אל כתפי המשפחות, ובעיקר אל כתפי האמהות.

הלית ינאי-לויזון

אני זוכרת במעומעם את דובר צה"ל הנצחי של ילדותי, נחמן שי, ששלח אותנו למקלטים במלחמת המפרץ עם מסכות אב"כ, מגבות רטובות והמלצה חמה לשתות מים. מאז, לדוברי צה"ל לא הייתה השפעה ישירה על חיי.

ב-7 באוקטובר זה התהפך. חיכיתי שמישהו יגיד מה קורה, והוא היחיד שעשה את זה. לא מתורגל, אני בטוחה שבהלם, אבל בקוהרנטיות, ברוגע ובשליטה עצמית ביקש לסמוך על הדיווחים שלו. "נעדכן את הציבור בזמן אמת", הבטיח, וקיים. חשף לא רק את הפרטים, המזוויעים לעתים, המשמחים לפרקים, אלא גם את עצמו. הוא לא ניסה להסתיר את העיניים המאדימות נוכח הטרגדיות, אך נתן תחושה שכתפיו רחבות דיין לשאת את ההתפרקות של כולם.

 דובר צה''ל בדימוס דניאל הגרי. לא גמגם / צילום: דובר צה''ל

גם בבשורות הטובות, "אמילי, דורון ורומי בידיים בטוחות, בדרך הביתה", הכריז בינואר 25', וכל גופו צעק שמחה כבושה. הרגש שלו היה גלוי לכל וזה יצר חיבור אליו, אמון כלפיו, אפילו תלות. הוא לא היסס, לא גמגם, לא העביר נושא. ענה על הכל, ועל מה שלא יכול היה, הצהיר ביושר.

לא הוגן לעשות השוואות בין הגרי לדובר הנוכחי, אפי דפרין. יכול להיות שגם באחרון היינו נתלים, מחכים למוצא פיו, אם היה נאלץ הוא להתייצב כשחיינו התהפכו ולבשר לנו את פרטי המלחמה.
אבל בנסיבות האלו, הוא פשוט לא הפך לחלק מהחיים שלנו כמו הגרי. הוא מופיע לעיתים נדירות יותר. משתדל מאוד להישיר מבט ולהגיד את דבריו באופן אמין, אבל הנעליים הגדולות לא הותירו לו הרבה סיכוי. הוא כנראה איש נחמד, אמין ומוכשר, אבל מהצד נראה שמבחינתו, מדובר בתפקיד. עבור הגרי, התפקיד היה החיים.

שירה ספיר