לעובדי המדינה יש את כל הסיבות לנסוע בתחבורה ציבורית. אז מה

לטענת ועד העובדים ויו"ר מרחב ירושלים בהסתדרות, דני בונפיל, המטרה הייתה "להשמיע את זעקתם של עשרות אלפי עובדים הסובלים במשך שנים מתנאי הגעה ועזיבה בלתי סבירים. העובדים מתמודדים מדי יום עם מצוקת חניה חריפה שהולכת ומחמירה". המילים כמעט מצליחות להשכיח את העובדה הפשוטה: מדובר באחד ממקומות העבודה הכי נגישים וקלים להגעה בארץ. המשרדים הללו צמודים לתחנה המרכזית רוויית האוטובוסים, לתחנת הרכבת של ירושלים, ולתחנת הרכבת הקלה. אפשר גם להגיע בקלות באופניים, מה שעובד באירופה וכו'.

זה בסדר גמור לרצות להגיע לעבודה דווקא ברכב הפרטי, בשקט, אבל ישראל ממילא הולכת ונהיית צפופה. עצוב שדווקא עובדי המדינה, שאמורים לדאוג לרווחת הציבור, לא מסוגלים להשתמש בתחבורה הציבורית, שאמורה להקל על מצוקת הפקקים.

במקרה של עובדי משרד הבריאות, זה מגוחך. בתור אלה שאמונים על בריאות הציבור, הם אמורים לדעת שנסיעה ברכב פרטי מזהמת. גם עובדי משרד הרווחה אמורים לחוש צביטה בלב מול חלשים בחברה, כמו גם עובדי הביטוח הלאומי.

השיא מגיע עם עובדי משרד התחבורה. אם אלה שאמורים לדאוג לתחבורה של כולנו ולהזיז אותנו מהרכב הפרטי לחלופות אחרות, לא מסוגלים לשמש דוגמה - מה הפלא שהציבור הרחב לא מתנתק מההגה.

הבעיה היא שהמדינה דוחפת אותם להשתמש ברכב הפרטי, אחרת השכר שלהם ייפגע (כולל רכיב הוצאות רכב). ואם כבר יש אוטו, מה הפלא שרבים משתמשים בו.

נתנאל אריאל

כשממתינים בבית החולים, טבעי שהעיניים יברחו למסך. לא כי מעניין אותנו מה קורה בעולם באותו רגע, אלא כי המסך שם, דולק, ולא יודעים מה לעשות עם הזמן והחרדה שמצטברים בין בדיקה לתוצאה.

הבעיה היא שרוב מסכי החדשות בנויים על מנגנון אחד - דחיפות. כותרת תחתונה אדומה, מוזיקת רקע דרמטית, ויכוח מתלהט. זה מודל שנועד לתפוס תשומת לב ולא לשחרר אותה. וכשאותו מנגנון מוזרם לחלל שבו אנשים כבר מצויים ברמת מתח גבוהה מהרגיל - הבעיה מתחילה.

אף אחד לא תכנן להזרים מתח תקשורתי למקום שכולו המתנה דרוכה. זה פשוט מה שיש, כי מישהו הזמין חבילת ערוצים סטנדרטית בלי לחשוב.

מחקרים בתחום עיצוב מבוסס־ראיות בבתי חולים מראים שחשיפה לסביבה טבעית - אפילו כתמונה או סרטון, לא רק חלון אמיתי - מורידה מדדי סטרס פיזיולוגיים אצל מטופלים, ואף מקצרת זמני החלמה. זו לא רומנטיזציה, זו סטטיסטיקה על דופק, לחץ דם ותפיסת כאב.

אולי המהלך הזה מזמין שאלה רחבה יותר: כמה מהמרחבים הציבוריים שלנו נבנו מתוך מחשבה על מה הם עושים לגוף ולנפש של מי ששוהה בהם - ולא רק מתוך אינרציה.

תומר שמאי

הקנאביס הרפואי, שמשמש כמשכך כאבים ומסייע למתמודדים עם מחלות כרוניות (ונחשב סם פנאי חוקי במדינות רבות), הפך לתחום בועתי. חברות קנאביס גייסו סכומי עתק לפני שקרסו בקול רעש רב. הן חשבו שיוכלו להשקיע תשומות של חקלאות ולקבל תפוקות של פארמה, אך גילו שההתלהבות הייתה מוגזמת. חברות נסגרו והתאחדו, והבאזז עבר לתחומים אחרים.

משרד הכלכלה קידם חסימת יבוא מקנדה דרך היטל היצף (מכס המוטל על מוצרים מיובאים הנמכרים בישראל במחירים נמוכים באופן לא הוגן). זאת בטענה שהייבוא הזול מקנדה פוגע ביצרני הקנאביס. לאור התנגדות משרד הבריאות ורשות התחרות, החליט שר האוצר להטיל וטו, ואף תקף את הוועדה של משרד הכלכלה על "טיב עבודתה". למרות זאת, בעקבות תלונה נוספת, משרד הכלכלה פותח מחדש את התהליך ודורש היטל היצף של 125%.

 שיח קנאביס. להקל על החולים / צילום: Reuters

אלא שבמסמך פתיחת החקירה שפורסם, חסר נתון קריטי: האם תעשיית הקנאביס המקומית באמת נפגעה? הם מציגים יבוא הולך וגובר, וקריסה של חברות ספציפיות. אלה משתלבים עם תהליך טבעי של שוק שהיה בועתי ויזמי יתר על המידה, וכעת עובר תהליכי קונסולידציה.

מנתונים חלקיים שהתקבלו מהתאחדות התעשיינים, ייצור הקנאביס לא נפגע כלל ואף נמצא בעלייה. כלומר בפועל, זה בעיקר ניסיון לחסום תחרות, שרק יכביד על כיסי החולים. עדיף שמשרד הכלכלה ימצא דרכים אחרות להקל על התעשייה הישראלית.

עידן ארץ