זורקים את הפטיש: קפיצה במספר השופטים שיוצאים לפנסיה מוקדמת

בשעה שבמערכת המשפט חוגגים את השלמת סבב המינויים המקיף שהותיר רק 28 תקני שופטים ורשמים פנויים (לצד 14 תקנים חדשים שטרם אוישו), מתחת לפני השטח מתרחשת טלטלה שקטה: יותר ויותר שופטים בוחרים לפשוט את הגלימה ולעזוב את כס השיפוט, שנים לפני הגיעם לגיל הפרישה לשופטים בחוק, 70.

● הכלכלן הראשי של מיטב על מצב השווקים: "40 שנה לא ראינו דבר כזה"
● אושר לקריאה שנייה ושלישית: עסקים קטנים יוחרגו מחוק תובענות ייצוגיות

על פי נתוני מערכת בתי המשפט, אם ב־2023 פרשו מוקדם 15 שופטים, ב־2025 המספר הזה כבר זינק ל־26. במערכת השיפוטית מדגישים שלא מדובר בנתונים חריגים וכי אין להסיק מנתונים אלו על נסיבות הפרישה המשתנות משופט לשופט. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעומס שהמערכת חוותה בתקופה האחרונה, שיש הטוענים שהיוותה סיבה דומיננטית לפרישה מוקדמת של שופטים, זאת לצד סיבות נוספות כמו שחיקה, עצמאות, מתקפות על רקע פוליטי ועוד.

ניסינו להבין מה גורם למי שזכו לשבת על הכיסא הנכסף לקום וללכת, וכיצד התופעה הזו משפיעה על פני השיפוט בישראל.

​בין פנסיה תקציבית לשינויים בשוק העבודה

גיל הפרישה של שופטים נקבע בחוק ל־70 (בשונה מ־67 בשאר המשק) כדי להבטיח את עצמאותם השיפוטית ולהפחית תלות בדרגים פוליטיים. כאשר שופט בוחר לפרוש בגיל 65, הוא מוותר למעשה על חמש שנות שיפוט. "בחישוב פשוט, ככל שיש יותר פורשים, המערכת תהיה מורכבת מיותר שופטים צעירים ופחות מנוסים", מזהיר גורם במערכת.

אחת הסיבות המרכזיות לגל הנוכחי טמונה בהסדרי הפנסיה. שופטים ותיקים שנהנים מפנסיה תקציבית זוכים לקצבה הנגזרת משכרם האחרון ומשנות הוותק שלהם, ללא צורך בחיסכון אישי. כאשר השכר גבוה והתנאים נדיבים, נוצר תמריץ כלכלי חזק לפרישה מוקדמת. "למי שיש פנסיה תקציבית משתלם לפרוש, כי הוא יקבל פלוס מינוס את אותה המשכורת גם בלי לעבוד", מסביר שופט בדימוס.

על פי נתוני מערכת בתי המשפט, בשנת 2023 פרשו לפני גיל הפרישה 15 שופטים - שמונה מהם בעלי פנסיה תקציבית. בשנת 2025 הנתון הזה כבר טיפס ל־16 מתוך 26 השופטים הפורשים - פי שניים. עם זאת, יש במערכת מי שטוען כי גל הפרישות שמניעיו פנסיוניים כבר הגיע למיצוי, שכן מספר השופטים המחזיקים בהסדר זה הולך ואוזל.

לצד זה, תורמים לכך גם שינויים בשוק העבודה. את השופטים הפורשים נמצא לא אחת בכיסא המגשר או הבורר ולאו דווקא בחיי פנסיה. "שופט שפרש בגיל מוקדם מגיל הפרישה צבר ניסיון, הוא לא יחזור להיות עו"ד, זה מאוד לא מקובל. אז הוא פונה למקומות האלו שמאפשרים לו גם לו"ז עצמאי יותר ופחות עמוס וגם יישום הכלים שרכש. יש כמובן גם את אלו שרוצים להמשיך לעבוד ואז יש להם עוד קריירה, מהלך שמקבל עידוד עם העלייה בתוחלת החיים".

שופטת שפרשה לפני מספר שנים לא מבוטל, מספרת לגלובס שהיא מסתכלת על הצעד הזה כמקפצה: "אני רואה בפרישה סוג של קריירה שלישית. רוב השופטים יודעים שאם הם יוצאים החוצה, הם יכולים להרוויח את מה שהרוויחו קודם ולעבוד פחות שעות - או פשוט להרוויח יותר".

"שוק העבודה משתנה למול עינינו במהירות האור, ואחד הדברים הבולטים הוא הנושא של הנאמנות למקום העבודה ולארגון שהולכת ונסדקת", מסביר גורם שיפוטי. "היום לפרוש בגיל 64 מאפשר לשופט עוד 20 שנה של עבודה במשהו אחר כמו גישור או ייעוץ משפטי, מה שלא היה בעבר". שופטים בדימוס ציינו כי "המוביליות של שוק העבודה היא כבר לא שנכנסים למקום עבודה ועובדים בו 40 שנה. כולם מתרגלים, כולל שופטים, לסטייט אוף מיינד שאפשר להחליף קריירות".

"מצפים שניקח את הלפטופ אפילו לחתונה"

לצד השינויים התפיסתיים, הגורם המרכזי הניצב ברקע הוא השחיקה והעומס הבלתי נסבל. משרת השיפוט היא משרה נכספת שמשחר הימים מלמדת על קפיצת מדרגה מקצועית ונלוות לה הילה וכבוד, איך היא מטילה על כתפי השופטים מעמסה כבדה כאשר בידיו מופקדים גורל האדם, החירות שלו, הכסף שלו והזכויות שלו. "מדובר במשרה קשה מאוד. מה שלא תעשה, 50% מהאנשים ששפטת יכעסו עליך", מעיד אחד השופטים. בנוסף, גורמים במערכת מציינים שככל שמתמנים שופטים יותר צעירים, כך עולה גורם השחיקה - שמצטברת לאורך שנים רבות יותר.

תיאורי היומיום של השופטים משרטטים מציאות תובענית במיוחד, שכוללת מאות שעות עבודה מדי חודש, כאשר אפילו סופי השבוע מוקדשים לכתיבת פסקי דין. "להיות שופטת זה סוג של הגשמת חלום, מאוד אהבתי את מה שעשיתי והצלחתי בתוך המערכת", מספרת שופטת בדימוס. "אבל מצאתי את עצמי עובדת 300-350 שעות בחודש. הייתי מתחילה ב־06:30 בבוקר, אחרי שהשלמתי בלילה את הבקשות שהוגשו. ארבעה או חמישה ימים בשבוע מוקדשים לדיונים, והזמן הנותר מוקדש לכתיבת פסקי דין. הרגשתי שאני עומדת לאבד את המשפחה שלי כי אני טובעת בעבודה, ואמרתי לעצמי: עד כאן, פה אני עוצרת".

שופטת אחרת שפרשה לאחרונה מתארת תחושה דומה: "את עובדת 24 שעות ביממה, וגם כשאת לא עובדת - את מוטרדת מאיך להכריע. מדובר בקריאת אלפי עמודים ביום ובסל משימות שאינו נגמר. לפני 6-7 שנים חילקו לפטופים לשופטים, ומצופה ממך לקחת אותו לכל מקום - ברמה של ללכת איתו לחתונה. זה מאוד קשה, הדבר היחידי שמתגמל אותי זה לדעת שאני תורמת לחברה בצורה משמעותית".

השופטים מצביעים גם על ירידה בתמיכה המערכתית: ביטול הקלדניות והמעבר לדיגיטציה, למשל, העבירו אל כתפי השופט מטלות טכניות כמו הקלטת דיונים, הקלדת החלטות וטיפול במדפסות. "כשאדם מרגיש שלא רואים אותו, הדרך החוצה מהירה יותר", מסכם גורם במערכת.

"דמוניזציה נגד השופטים גרמה לאנשים לפרוש"

ואולם, מעבר לעומס ולשחיקה, בשנים האחרונות יש גורם משמעותי נוסף: השיח הציבורי והמתקפות הפוליטיות על מערכת המשפט. הביקורת החריפה על המערכת בכללה ועל שופטי בג"ץ בפרט, שהחלה בימי הרפורמה המשפטית, נמשכה לתוך ימי המלחמה ומוסיפה לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי. יש המכנים ביקורת זו הכרחית לחיזוק הדמוקרטיה והאמון במערכת, בעוד אחרים רואים בה מתקפה משוללת רסן כנגד משרתי ציבור - כזו שאינה מוצדקת בווליום שלה ועלולה לגרום נזק ממשי למוסדות המדינה.

כך, שופטת שפרשה מספרת שהגורם שהיטה אצלה את הכף לא היה העומס השיפוטי - אלא המלחמה שנוהלה נגד מערכת המשפט והתפיסה של השופטים בקרב הציבור. "הדמוניזציה שנעשתה בשנים האחרונות נגד השופטים מחלחלת ישירות לאולמות ולפסיקות", היא משתפת. "זה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שדוחפים אנשים לפרוש. ההכפשה הזו הייתה מבחינתי כאילו מישהו חטב את השורש של העץ שעליו אני יושבת. בניגוד למה שחושבים, שופטים הם אוכלוסייה מושתקת כי אסור להם לדבר. הם מתבטאים רק בפסקי הדין".

מלשכת סגן ראש הממשלה ושר המשפטים יריב לוין נמסר בתגובה: "השר לוין מוביל רפורמה לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט, ובמסגרת זו הוסיף עשרות רבות של תקני שיפוט ומינה 290 שופטים חדשים, המהווים כשליש ממצבת השופטים כולה. השר הוביל שורת מהלכים וחקיקות לייעול המערכת וקיצור משך ההתדיינות".