איך להקטין את תעריפי ביטוח הרכב מבלי להתאמץ

יותר ממחצית ערכן של המכוניות בארץ מורכב ממיסים. אי לכך, מה שגנבי הרכב גונבים הוא בעיקרו מיסים. אם יפרידו בין המיסים על הרכב והרכב עצמו ניתן יהיה להקטין את המניע לגנוב רכב, ובכך להקטין את עלות ביטוח הרכב ואת נזקי גניבות הרכב. ההצעה שלהלן, נועדה להבהיר מדוע שינוי שיטת המיסוי על רכב יכולה להביא הן להגדלת תקבולי המיסים, הן להקטנת הגניבות והן להגדלת הרווחה של הנהגים.

כדי להמחיש את האבסורד במצב הקיים, נשתמש בדוגמא. נניח שאנחנו בדנמרק, ושלפני 30 שנה חוקק הפרלמנט הדני את החוק הבא: כל בעל עסק חייב לשלם את מס ההכנסה שהוא חייב בו, בעזרת שוברים מיוחדים. את השוברים ניתן לרכוש באוצר המדינה. האוצר מוכר שוברים רק אחת ל-3 שנים, ולכן על בעל העסק להצטייד מראש בשוברים ל-3 שנים. בתקנה נוספת נקבע, שכל בעל עסק יתלה את השוברים שעדיין לא השתמש בהם, בחלון הראווה של בית העסק.

העובדה שהשוברים תלויים בחלונות הראווה, גררה גניבות מספר, אך איש מהדנים לא התרגש - זה היה חלק מהחיים בדנמרק, והדנים לא הרגישו שמשהו לא הגיוני.

יום אחד, במסגרת שיפור היחסים בין דנמרק לשוודיה, הכריזה דנמרק שהיא תפסיק לרדוף אחר גנבים הבאים משטחה של שוודיה. התוצאה היתה שהוקלה מלאכתם של הגנבים השוודים בדנמרק.

השוברים הבלתי משומשים התלויים בחלונות הראווה, והקלות הבלתי נסבלת של יכולת ההתחמקות של הגנבים השוודים, הביאו לגל פריצות לחנויות. מפלגות הימין האשימו את הממשלה במכירת דנמרק לשוודים. הממשלה האשימה את הימין בהסתה. הסוחרים אצו לבטח את חנויותיהם, וחברות הביטוח ומתקיני האזעקות חיככו ידיהן בהנאה מהגיאות בעסקים.

אך אליה וקוץ בה: ריבוי הגניבות עורר דאגה רבה בקרב הדנים. חברות הביטוח נזעקו לנוכח ריבוי הגניבות ודרשו התקנת אזעקות, מנעולים, רבי-בריח ושאר מנגנוני הגנה. הדברים הגיעו לכך, שהמהלך ברחובות קופנהגן אינו יכול להימלט מהאזעקות המצפצפות שאיש כבר לא שם לב אליהן.

מאחר שמנגנונים אלו לא הועילו - פנו חברות הביטוח למפקח על הביטוח. המפקח איפשר לחברות לדרוש השתתפות עצמית מכל סוחר שחנותו נפרצה, או לחילופין העלאת הפרמיה. זעקת הסוחרים הגיעה גם לאוזנו של השר לביטחון פנים, שמינה ועדה, שהמליצה על שורה נוספת של צעדים, וביניהם הקמת כוח שיטור מיוחד להגנה על החנויות, הוספת תקנים ליחידה למלחמה בזיוף שוברים ועוד. עלות ההמלצות נאמדת ב-100 מיליון קרונות.

גם העיתונות לא טמנה ידה בצלחת. פורסמו כתבות בגנות האוצר, שהואשם כי נמנע מלמצוא פתרון לבעיה, בגלל שהוא נהנה מגניבת השוברים.

בשלב זה ראוי לבקש סליחה מהדנים על העלילה דלעיל שבדיתי בלבי. לעומת זאת, הישראלים כן חוקקו חוק דומה. בחרתי את דנמרק משני טעמים: האחד, כי משם צמח הסיפור שהמלך הוא עירום ואני חש כמו הילד שרואה שהמלך הוא עירום ואיש לא שם לב אליו. הטעם השני הוא הבושה. קשה להאמין שעם שיש בו הגניוס היהודי המפואר, חוקק את חוק תליית שוברי המיסים בחלון הראווה.

למען הסר ספק, גם הכנסת לא חוקקה חוק כזה. אבל הכנסת וממשלת ישראל חוקקו חוקים שדרשו לשים את המיסים ששולמו על הרכב בתוך הרכב. לעניות דעתי, אין הבדל ברמת האבסורד בין חוק זה לבין חוק שקובע שאת שוברי המיסים יש לתלות בחלון הראווה. מאמר זה מיועד להבהיר זאת, לאמוד את הנזקים הכספיים למשק ולהציע הצעות חלופיות למצב הקיים. אבל כדי להתמצא בנושא, על הקורא לזכור דבר אחד: את כל התורה כולה ניתן לתמצת במשפט כלכלי חשוב מאוד: לא תולים מיסים בחלון הראווה.

המצב הקיים יוצר בזבוז שגודלו מתבטא במספר אחד - יש מעל למיליון כלי-רכב במדינה. ולכן, כל שקל שחוסכים בפרמיית הביטוח פירושו מעל מיליון שקל חיסכון בפרמיות ביטוח במשק. ואגב, הבעיה שאני מצביע עליה אינה בגלל ההסכם עם האוטונומיה. הקשר הוא בערך כמו הקשר של ההסכם שעשו הדנים עם שוודיה בדוגמא הקודמת לחוק תליית שוברים בחלון. ההסכם עם האוטונומיה החריף את הבעיה, ולא גרם אותה.

עובדות בסיסיות במיסוי רכב בישראל:

על מכונית שאינה מיובאת מאירופה או מארה"ב מוטל מכס בשיעור של %7. על המכונית והמכס מוטלים עוד מיסי קנייה בשיעור של %95, ועל כל אלה יחד מוטלים עוד %17 מע"מ. במלים אחרות - כשאתה רואה מכונית יפאנית, %60 ממנה הם מיסים ורק %40 ממנה הם מתכת, גומי ופלסטיק. מרכיב המיסים במכונית אמריקנית או אירופית הוא %56. להלן נניח שהמיסים הם %55 מהרכב. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגנבי הרכב גונבים גם מיסים, בעצם, בעיקר מיסים.

העובדה שהרכב מורכב גם ממיסים מסבכת את הניתוח הכלכלי. כאשר ננתח את המניעים לגניבת רכב יהיה צורך להבחין בין שני סוגי גנבים: הגנב הגונב את הרכב בגלל שהוא חושק במכונית, והגנב הגונב את המכונית בגלל שהוא חושק במיסים. זאת, מאחר שההשלכות הכלכליות של שני סוגי הגניבות הללו, והנהנים והניזוקים מהם, אינם בהכרח זהים.

הנהנים והמפסידים ממיסוי הרכב בצורתו הקיימת

במצב הקיים, המיסים על הרכב צמודים לרכב, ומעלים לפיכך את ערכו לצורכי גניבה וביטוח. לעומת זאת, יש הצעות שונות לנתק את ההצמדה הזאת בין המיסים לרכב, למשל על-ידי הגדלת המיסוי על הדלק, או הגדלת אגרת הרכב והקטנת מיסי קניה. נקודה חשובה נוספת היא, מה עושים במכונית הגונבה ומי גונב אותה. כאן כדאי להבחין בין 3 מצבים, כפי שנראה להלן.

מצב א: ישראלי גונב מישראלי.

במצב זה המשק סגור ואין לו קשר עם האוטונומיה. ההנחה היא שהמכונית ממשיכה לנסוע בכבישי הארץ, אם בשלמות ואם בחלקים. כאשר יש מיסים צמודים לרכב, הרי שהמניע לגנוב גדל. (כי ערך הפריט הנגנב גבוה יותר). הגדלת הגניבות גוררת העלאת הביקוש לביטוח, ולהגדלת דמי הביטוח. חברות הביטוח נהנות מגידול בעסקים ובהוצאות, האוצר אינו נהנה מגניבת הרכב, שכל מה שהיא עושה הוא העברת הרכב מיד ליד. המשק אינו מפסיד מטבע זר, כי מצבת המכוניות נשארת קבועה.

לעומת זאת, "עם ישראל" מפסיד, הן בגלל דמי הביטוח הגבוהים יותר, והן בגלל הצורך בביטוח משנה - שהוא הביטוח שחברות הביטוח מבטחות את עצמן. הצמדת המיסוי לרכב גוררת שמשתלם יותר לגנוב ולכן היא מגדילה את הנזקים לעם ישראל. ניתוק המיסים מהרכב יפחית את ערך הרכב לגנבים, ולכן יקטין את המניע לגנוב רכב.

מצב ב: איש אוטונומיה (שכן) גונב מישראלי, והמכונית נשארת באוטונומיה.

שכן שגונב מישראלי על מנת להשאיר את המכונית באוטונומיה, אינו מתעניין במיסים שצמודים לרכב. הוא מעוניין במכונית. נהנה נוסף מהגניבה הוא האוצר. בהנחה שהישראלי ייאלץ לקנות מכונית חדשה, הרי שתקבולי המיסים של האוצר יעלו. חברות הביטוח ניזוקות, ותבקשנה העלאת תעריפים. עם ישראל מפסיד כי גונבים ממנו מכוניות, מפסיד מטבע חוץ בגלל הצורך לממן את המכוניות החדשות, ומפסיד בגלל ההגדלה המלאכותית בביקוש לביטוח ולשוטרים. הפסד נוסף לאזרחים שרכבם נגנב ייגרם אם יגדילו את ההשתתפות העצמית.

כאשר שכן גונב מישראלי והמכונית נשארת באוטונומיה, המניע לגניבה הוא הרכב עצמו, ולא המיסים על הרכב. זו הסיבה שהאוצר נהנה מהגניבה. הפרדת המיסוי על הרכב מהרכב לא תקטין את הגניבות. על מנת להקטין את הגניבות מהסוג הזה אין אפשרות להשתמש בתרגילים חשבונאיים, אלא בצעדים בטחונייםמשטרתיים.

מצב ג: שכן גונב מישראלי והמכונית חוזרת לישראל.

מבחינת האוצר, דומה מצב זה למצב א. כלומר מצבת המכוניות לא השתנתה ותקבולי המיסים לא השתנו. לעומת זאת, מבחינת חברות הביטוח המצב דומה למצב ב - כלומר גניבה היא גניבה, והן מפסידות. עם ישראל אינו מפסיד מטבע זר, אך לעומת זאת הוא מפסיד את הנזקים הנגרמים לחברות הביטוח, מפסיד את גידול הפרמיה בגלל הגניבות, מפסיד את ההשתתפות העצמית, ונמצא מסייע בעקיפין לאוטונומיה להתפתח.

המניע לגניבת רכב במצב הזה הוא הן הרכב והן המיסים על הרכב. לכן, כמו במצב א הפרדת המיסים על הרכב מהרכב תקטין את המניע לגנוב את הרכב.

לפני שנסביר איך ניתן לבצע את ההפרדה בין המיסוי לרכב, כדאי להביא דוגמא שתבהיר מהי גניבת רכב שהמניע שלה הוא גניבת מיסים של הרכב. נניח שהמכונית ניזקה בתאונת דרכים, או לחילופין יש לה בעיות רציניות במנוע. במקרה זה נוצר פער בין שווי המכונית ככלי לנסיעה, לבין שוויה לצרכי מיסים. גנב המיסים יקנה את המכונית, ויקבל את רשיונותיה. את המכונית יפרק, וימכור את חלקיה. ישארו בידיו הרשיונות. כדי לממש את שווי הרשיונות הוא יזמין גניבת מכונית זהה, כלומר מאותו דגם, שנת ייצור וצבע, וישנה את זהותה כך שתתאים לרשיונות שבידיו. הוא נאלץ לפעול בדרך זו כי לא ניתן לגנוב רשיונות של מכונית. לגניבה מוזמנת שהמניע שלה מוגבר על ידי המיסים נקרא "גניבת מיסים", מאחר שקיימים בה שני מניעים - המניע לגנוב מכונית והמניע לגנוב מיסים.

קיימות כמה שיטות לביצוע הפרדה בין הרכב לבין המיסים ששולמו עליו. השיטות שאני מבקש להציע מתבססות על ניסיון לחיקוי המצב הקיים, וזאת מתוך שיקול עיקרי אחד: חיקוי המצב הקיים ימנע טענות ותירוצים לאי יישום השיטה.

שיטה א: מיסוי דרך אגרת הרכב.

בעל מכונית בישראל משלם שני סוגי מיסים על הרכב: האחד כשהוא קונה את הרכב, והשני כשהוא מחדש את רישיון הרכב. המס בעת קניית הרכב הוא מס קנייה, והמס עם חידוש הרישיון נקרא אגרת הרכב. שני המיסים הללו (מס הקניה ואגרת הרכב) הם מיסים על החזקת רכב. ההבדל ביניהם הוא שאת המיסים על הרכב משלמים מראש ועל כן "מניחים" אותם בתוך הרכב, בשעה שאת האגרה משלמים בתשלומים שנתיים. מכאן שאת מיסי הרכב על השימוש העתידי ברכב, ניתן לגנוב, ואת האגרות על השנים הבאות - לא (הן עדיין לא שולמו). מכאן, שבמידה שנשתמש באגרת הרכב כמס היחיד על הרכב, הרי מנענו את האפשרות לגנוב את המיסים על הרכב.

לשיטה זו יש שם ברחבי העולם, והיא נקראת "מס רכוש על החזקת מכונית". ניתן להחיל את אגרת הרכב (או בשמה החדש - מס הרכוש על הרכב) כך שתהיה מבוססת על נוסחה גסה של שווי הרכב. שווי הרכב לצרכי מכירה וביטוח לא יכלול אז את המיסים, ולא ניתן יהיה לגנבם.

במידה מסוימת, ניתן לטעון ששיטה כמו זו מתקיימת לגבי עובדי מדינה. שהרי עובדי מדינה זוכים לקבל הלוואה לצורך קניית רכב. במידה שההלוואה היא עד 55 אחוז משווי הרכב, הרי שניתן להסתכל על תשלומי ההלוואה, כאילו שרוכש הרכב משלם אגרה חודשית על הרכב. אולם בהבדל מהמצב הקיים, שווי הרכב לצרכי ביטוח לא יכלול בהצעה החדשה את ההלוואה שנתקבלה לצורך תשלום מיסים על הרכב.

לדעתי, אגרת הרכב היא הפתרון הנכון. אולם יש בה שתי סטיות מהמצב הקיים: ניתן לטעון שהעלאה משמעותית תגרום לכך שהרבה נהגים לא ישלמו את אגרת הרכב ויסתכנו וייסעו עם רכב שלא נבדק על ידי משרד הרישוי. טענה שנייה שניתן לטעון היא, שהאוצר התרגל לקבל את המיסים מראש, עם קניית הרכב, ושינוי השיטה שאני מציע, עלול לגרום לשינוי בתזרים המזומנים של האוצר (למרות שהשינוי הוא זמני). לכן מוצעת השיטה השניה.

הצעה שניה - שובר הרכב

על פי הצעה זו, נמשיך לשלם את מיסי הרכב עם קניית הרכב בדומה למצב הקיים. המיסים ששולמו ייזקפו לזכותו של בעל הרכב במשרד הרישוי ויחול עליהם פחת ממוצע של רכב, או לחילופין פחת שרירותי. אגרת הרכב תהיה השובר שיעיד על תשלום מיסי הרכב. עם מכירת הרכב תועבר שארית המיסים לבעלים החדשים. (עד כאן אין למעשה סטייה מהמצב הקיים, מלבד עיגון פורמלי לפחת על המיסים ששולמו על הרכב).

ההבדל מהמצב הקיים יהיה בכך שאם ייגנב הרכב ו/או ייהרס לחלוטין בתאונה, יוכל בעל הרכב לקבל מהאוצר את שארית המיסים על הרכב. את ביצוע הפעולה הזו ניתן לעשות בהתחשבנות בין חברת הביטוח (או סוכן הביטוח) והאוצר. היתרון שבשיטה זו הוא שבמקרה זה אין צורך לבטח את מרכיב המיסוי ברכב, ולכן ניתן להפריד בין ערך הרכב לצרכי ביטוח, לבין ערך הרכב הכולל את המיסים.

שיטה זו יכולה, במקרים מסויימים, לגרום הפסדים לאוצר. למשל, האוצר יצטרך להחזיר את שארית המיסים על מכוניות שנהרסו כליל בתאונות ויש לפצותו על כך. את הפיצוי ניתן יהיה לבצע על ידי העלאת המיסוי על רכב, או לחילופין על ידי מסירת חלק מהחיסכון שייגרם למשק, לאוצר.

כדאי להעיר ששיטה זו קיימת ומיושמת למעשה במוסד לביטוח לאומי, בהקלות מיסוי הרכב לנכים. נכה שמכר מכוניתו חצי שנה לאחר רכישתה, מקבל החזר מס על המיסים ששילם, בדרך דומה לשיטה שאני מציע כאן. כל מה שאני מבקש הוא להחיל את השיטה (ללא הקלות מס) על כלל עם ישראל.

ניתן לעדן את ההצעות. כך למשל, הגיוני יהיה להשאיר את מס הערך המוסף על המכונית ללא המיסוי, במרכיב המחיר לצרכי ביטוח. זאת מאחר שמס ערך מוסף הוא מס על העסקה, ולא על החזקת הרכב. עידכונים אלו ניתן לעשות בשלב הכנת הצעת החוק, ואין בהכללתם בשלב זה אלא לסבך את ההצעות.

אומדנים כספיים.

אם תאומץ אחת מההצעות שהעליתי, הרי שלא יהיה אפשרי לגנוב את המיסים ששולמו על הרכב. לכן לא יהיה גם צורך לבטח אותם. הורדת ערך הרכב תקטין את רווחי הגנבים, ולכן תקטין את המניע לגנוב רכב. אם המניע לגנוב רכב נובע מהמיסים על הרכב (מצבים א ו-ג' שתוארו לעיל), אזי לניתוק המיסים מהרכב תהיה השפעה גדולה על גניבות רכב. זאת מאחר שכל 1,000 שקל רכב, יהפכו ל-400 שקל לצרכי גניבה.

אם המניע לגנוב הוא כמתואר במצב ב', אזי לניתוק מיסי הרכב מהרכב לא תהיה השפעה על הגניבות. מאחר שקשה להעריך מה יהיה שיעור הקטנה בגניבת רכב, ומאחר שאני מעוניין להגיע לאומדן שמרני של הרווח למשק, החישובים המוצגים מתבססים על ההנחה שלא תהיה הקטנה בגניבות הרכב. כלומר, כל הרווחים שינבעו מהקטנת גניבות הרכב הם בבחינת בונוס למקבל ההצעה.

מאחר שההצעה מיועדת להקטין את גניבות הרכב הרי שלהצעה יהיו רווחים נוספים שלא נלקחו בחשבון בחישובים שיבואו. בגלל חוסר המהימנות של הנתונים, כדאי לנסות לבצע מספר הערכות שונות. אם תוצאותיהן דומות, קל יותר להאמין לנתונים.

השאלה הראשונה היא, כמה מוציא עם ישראל על ביטוח מרכיב המיסוי ברכב. כאן נציג שני אומדנים:

1. בארץ מעל למיליון כלי רכב פרטיים, ואורך חיים ממוצע של רכב פרטי הוא 6.5 שנים. נניח ששווי של רכב ממוצע הוא 30,000 שקל. מכאן ששווי המיסים עליו הינו כ-16,500 שקל. נניח שהפרמיה לביטוח (לא כולל אבנר) הינה כ-9 אחוז משווי הרכב. מכאן שנקבל חיסכון של כ-1,485 מיליון שקל בתשלומי פרמיה. (מי שחושב שהאומדן גבוה מדי, נזכיר לו שמספר כלי הרכב הוא מעל למיליון ומאה אלף).

2. האומדן השני נשען על דיווחי הלשכה -כמו כן יש לזכור שחלק מהמכוניות מוחזק על ידי המעביד. הקטנת הפרמיה תגדיל את הרווחים לצורך מס הכנסה ומס חברות, ועל כן תגדיל את תקבולי המיסים של האוצר. על מנת להגיע למספרים עגולים, נוסיף עוד 300 מיליון שקל כפיצוי לאוצר עבור החזרי מס שיצטרך לבצע בשיטה החדשה לנהגים שרכבם נגנב או נהרס כליל, ונגיע בסופו של חשבון לרווח של 500 מיליון שקל למשק.

האומדן השני יתבסס, בדומה לקודם, על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ב-1993 היו תביעות לפיצוי על נזקי רכוש בענף ביטוח רכב, בסך 1,476 מיליון שקל. תביעות אלו כוללות את כל התביעות, ולא רק את נזקי הגניבות. ברובן הגדול הן חבלות בפח שאינן גוררות אובדן כללי של הרכב, ואינן נובעות מגניבה, והן עשויות לכלול נזקים לרכוש שגרמו רכבים.

נניח שמרכיב הגניבות של מכוניות שנגנבו לאוטונומיה, יחד עם מכוניות שניזקו והוגדרו אבודות לחלוטין, הינו 40 אחוזים. במקרה זה נקבל אומדן הפסד מיסים בעבור אי פיצוי האוצר על גניבות אלו בסך 390 מיליון שקל. (סך תביעות, כפול עליית מחירים של 20 אחוז, כפול 55 אחוז שיעור מס, כפול 40 אחוזים). גם על פי אומדן זה, הרווח יסתכם במאות מיליוני שקלים.

אומדנים אלה הם אומדנים המוטים בכוונה כלפי מעלה. כך, למשל, לקחנו את אומדן כלי הרכב הנגנבים, ולא החסרנו את כלי הרכב שנמצאים. בנוסף, אומדן זה מתקבל בלא שלקחנו את ההשפעה על הקטנת התמריץ לגנוב, שהיא בסופו של דבר מטרת ההצעה.

למקרא החיסכון האדיר הצפוי למשק, מתעוררות מספר שאלות ספקניות. לכן כדאי להציג אותן ולענות עליהן.

השאלה הראשונה היא, שלעיתים רחוקות בכלכלה יש מעשי כשפים - אז מהיכן צצה הטענה שניתן לחסוך כל כך הרבה? התשובה טמונה במבנה המיסים בארץ. אנשים לא אוהבים שכספם יימצא תחת סיכון. זה השירות שמספקות חברות הביטוח. אם אפשר להיפטר מסיכון, אז כדאי לעשות זאת. הצמדת גורל המיסים ששולמו על הרכב לגוף הרכב, הופכת את המיסים לנכס מסוכן שיש לבטחו. ההצעה שמוצעת לעיל מבטלת את הסיכון על מרכיב המס בכל כלי הרכב במדינה, ומכאן הרווח למשק. הרווח למשק הינו הסכום נטו (פרמיה פחות החזרים) שמוכנים לשלם בעלי הרכב למי שיבטח את מרכיב המיסוי ברכב.

דרך אלטרנטיבית לראות את האווילות שבביטוח מיסים היא לבצע את התרגיל המחשבתי הבא. נניח שבמקום שבעלי המכוניות יבטחו את מרכיב המיסים, היינו מתקינים את ההסדר הבא: כל בעל רכב יוסיף לאגרת הרכב פרמיה עבור ביטוח מיסים, והאוצר כמייצג את כלל המדינה, היה מבטח את כלל תקבולי המיסים מהרכב. בהיותו גוף גדול, היה יכול להשיג תנאים טובים יותר. כמו כן, הוא אינו צריך לבטח את המיסים כנגד דפיקות בפח. אגב, תרגיל מסוג זה, דומה למכירת החמץ של המדינה.

השאלה, אם כך, אינה ההיתכנות של קיום "ביטוח מיסים", אלא ההגיון שבדבר. בעוד שמכירת החמץ יש בה מהסמליות, הרי שביטוח מרכיב המס הוא פעולה אמיתית. ואם הביטוח טוב למיסי הרכב, מדוע שהאוצר לא יבטח גם את תקבולי מס ההכנסה לשנה הבאה? אני בטוח שיימצא מי שיהיה מוכן לבטח. הסיבה שלא מבטחים מיסים היא, כי תמיד ניתן להעלות את שיעורי המיסים.

השאלה השניה: אם זה כל כך טוב, מדוע אין מוצאים זאת בעולם? התשובה לכך היא כי במרבית מדינות העולם אין מיסים גבוהים כל כך על רכב כמו בישראל, ובמרבית המדינות אין גם אוטונומיה בקירבת המדינה. הצירוף הנ"ל מחייב פיתרון אחר. ושנית, מי אמר שאין מוצאים זאת בעולם? בחלק ממדינות ארצות הברית, יש מס רכוש שנתי על רכב. המס מבוסס על הערכה גסה של שווי הרכב. מס מסוג זה זהה במהותו לאגרת רכב, וכשגונבים את המכונית אי אפשר לגנוב אותו (לפחות לא את החלק המיועד לשנים הבאות).

הטיעון השלישי הוא, שהמיסים אינם חשובים בשיקוליהם של הגנבים. כעדות לכך ניתן להציג את המחירים המגוחכים שמקבלים הגנבים. הטעות בטיעון זה היא, שבתחומים שיש בהם עבירה על החוק קיימות תמורות גבוהות על נשיאה בסיכון, תמורות שנשארות בידי "היזמים". ניקח לדוגמה את שוק הסמים. יש פער אדיר בין המחיר שמקבל היצרן בלבנון, לבין שווי הסחורה ברחוב בתל אביב. מה שמקבלים הגנבים בפועל, הוא ערך הזמן שלהם ופיצוי עבור הסיכון המקצועי. ערך הזמן תלוי בתעסוקה האלטרנטיבית באוטונומיה. היזמים, כלומר אלו שמארגנים את העסקות, הם המקבלים את חלק הארי ברווחים. המדד הנכון של העלות למשק הוא לא מה שמקבלים הגנבים, אלא כמה עולה הדבר לבעל הרכב, והעלות כוללת את הצורך לבטח את המיסים ששולמו על הרכב.

טענה רביעית שנשמעת, נוגעת להשתתפות עצמית הנדרשת מהנגנבים. טענה זו אומרת כי הידיעה שהמכונית מבוטחת, גורמת לנהג לזלזל בשמירתה מאחר ש"הביטוח ישלם". טענה זו מתעלמת מכך שהביטוח הוא מיותר.

טענה חמישית היא, שיקטנו רווחי חברות הביטוח. אבל אם השירות שחברות הביטוח נותנות מיותר, אין צורך להמשיך בו.

טענה שישית היא, שאם יוזל הרכב תוצף מדינת ישראל במכוניות שיחסמו את הכבישים. לטענה זו שתי מגרעות. הראשונה היא שהיא גוררת אפליה בין אלה שיש להם, ואלה שאין להם. המגרעת השנייה היא שהטענה הזו אינה רלוונטית. איני מבקש שינמיכו את המיסים על רכב. כל שאני מבקש הוא הקטנת הבזבוז. במידה שמעוניינים להשאיר את כדאיות החזקת הרכב כפי שהיא, ניתן להעלות את שיעורי המיסים. יש די מטרות שניתן לממן בכסף שייגבה.

טענה שביעית שיצא לי לשמוע מפי עובד האוצר היא, "מה ייצא לי מזה"? כוונתו היתה, מה ירוויח האוצר מזה. ובכן, האוצר קיים עבור עם ישראל, ולא עם ישראל בעבור האוצר. עמדתי היא כי אסור שהאוצר ירוויח ממחדליו. אבל הסכומים שבהם מדובר הם כל כך גדולים, שכדאי לשלם לאוצר פיצוי. ניתן להעלות את מיסי הרכב, על מנת שנוכל לפצות את האוצר יותר מהנדרש, ועדיין המשק ירוויח.

טענה אחרונה היא שבשיטה המוצעת ידעו האנשים כמה מיסים הם נדרשים לשלם על המכונית ולכן תיגרם אי נוחות לאוצר. אני מודה ומתוודה שאין לי תשובה טובה לטענה זו. -- איך עוברים משיטה אחת לשנייה?

במעבר בין הצעה אחת של מיסוי לרעותה יתכנו חיכוכים ופרצות. למזלנו, בגלל קיומם של מיסי רבים על הרכב, ניתן לעבור משיטה אחת לשנייה בקלות יחסית. אם הכוונה היא לעבור לשיטת האגרה, כל שיש לעשות הוא להגדיל את האגרות על מכוניות חדשות, ולהקטין את המיסוי עליהן.

אם מעוניינים לעבור לשיטת השובר, כל שיש לעשות הוא להגדיל את אגרת הרכב (לכל היותר ב-300 שקל בממוצע), ובתמורה תעשה הממשלה ביטוח של מרכיב המיסוי ברכב כנגד גניבה ואובדן כללי של הרכב (המשמעות היא החלת מס רכוש על רכב - כמו הביטוח שהמדינה נותנת כנגד נזקי טרור). אם תתקבל הצעה זו, הרי החל ממחר, שווי הרכב על הכביש, לגנבים ולחברות הביטוח, יקטן ב-%60.

פרופ' שלמה יצחקי, האוניברסיטה העברית ומכון פאלק «פרופ' שלמה יצחקי «איך להקטין את תעריפי ביטוח הרכב מבלי להתאמץ «מאחר שיותר ממחצית שווי כלי הרכב הוא מיסים, מה שגנבי הרכב גונבים הוא בעיקר מיסים. אין סיבה שמיסים בשווי עשרות אלפי שקלים לכל רכב, יסעו ויחנו בכבישים, ויקרצו לגנבים. שינוי השיטה יביא להקטנת הגניבות, להפחתת תעריפי הביטוח, ויחסוך מאות מיליוני שקלים למשק