ביהמ"ש חייב את בנק לאומי לקיים חוזה הלוואה למרות שאיבד אותו

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, שושנה שטמר, קבעה, כי חוזה הלוואה שנחתם בין בנק לאומי למשכנתאות לבין לקוחו, הוא תקף, על אף שהבנק איבד את החוזה וטען שלא חתם עליו. השופטת ציינה, כי "כבר נפסק לא אחת, כי אין צורך בחתימה של צד למסמך, על מנת שהמסמך יחייב אותו, אם בנסיבות העניין בית המשפט הגיע למסקנה, כי היה מפגש רצונות על פי תנאי המסמך הבלתי חתום".

התובעים, אלגרה ודוד חזן, חתמו על חוזה הלוואה עם הבנק, שלהבטחתה נרשמה הערת אזהרה על זכויותיהם בדירה שרכשו. משלא פרעו את התשלומים כסדרם, הגיש נגדם הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לפירעון התשלומים שבפיגור, וניתן כנגדם פסק דין בהיעדר הגנה.

בעקבות זאת, קיבלו התובעים את הצעת הבנק, וחתמו על חוזה להלוואה שנייה, לשם מיחזור ההלוואה הראשונה. על החוזה חתמו ערבים לפי דרישת הבנק, והוא בוייל על ידי התובעים. עם רישום המשכנתא להבטחת ההלוואה השנייה, הסתבר כי נוצרה יתרת חוב נוספת לבנק, ולכן חתמו התובעים על חוזה הלוואה שלישי.

שני חוזי ההלוואה אבדו במשרדי הבנק, ולכן הוא ביקש מהתובעים לחתום על בקשה חדשה להלוואה באותם תנאים. התובעים סירבו וטענו, באמצעות עו"ד שירה בלוך-אקרמן, כי יש לקיים את החוזה השני ולהכריז על בטלות החוזה הראשון, הואיל והחוזה השני החליף אותו. באשר לחוזה השלישי, הם טענו, כי יש להכריז על בטלותו, משום שהבנק החתימם עליו, מבלי שהיתה הצדקה לכך.

הבנק טען, לעומת זאת, כי החוזים השני והשלישי הם בבחינת הצעה של התובעים המופנית לבנק, וכי כל עוד הבנק לא חתם עליה, לא נעשתה פעולת קיבול על ידו.

השופטת קבעה, כי "עיון בעדויות ובראיות מביא למסקנה חד-משמעית, כי חתימת התובעים על החוזה וחתימת הערבים עליו מהוות חוזה מחייב, וכי חתימת מורשי החתימה של הבנק הינה בבחינת אקט פורמלי שאינו מהווה קיבול". (ת.א 35499/95). «מאת הדס מגן «ביהמ"ש חייב את בנק לאומי לקיים חוזה הלוואה למרות שאיבד אותו «לאחר שקבע כי היה "מפגש רצונות" בין הבנק ללווים