בפולקסווגן היו מעדיפים לשכוח

במרץ 1934 נאם אדולף היטלר בתערוכה המוטורית של ברלין, ואמר כי לכל גרמני ממוצע יש זכות לנהוג ברכב משלו. מספר ימים לאחר מכן נפגש היטלר עם מתכנן המכוניות פרדיננד פורשה, שהיה מפורסם כבר אז. השניים דנו ברעיון של מכונית גרמנית לכל אחד. כמו הפורד מודל T, היא נועדה לספק רכב להמונים. המיפגש בין היטלר לפורשה סלל את הדרך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של התעשייה הגרמנית, וכך נוצרה החיפושית של פולקסווגן. חברת פולקסווגן מילאה תפקיד בתולדות הרייך השלישי. לאחרונה השלימו ההיסטוריונים הגרמנים האנס מומסן ומנפרד גריגר את כתיבת הביוגרפיה של מפעלי פולקסווגן. הספר החדש מעלה שאלות על טיב היחסים בין השלטון הנאצי לחברה בתקופת מלחה"ע השנייה. הספר הוזמן ע"י החברה, ולשני ההיסטוריונים ניתנה גישה לארכיוני החברה מאותה תקופה. משפחתו של פורשה לא נתנה גישה לארכיון שלו.

פרוייקט "פולקסווגן", מכונית העם, היה קרוב לליבו של היטלר, והתאים לאידיאולוגיה הנאצית ששמה לה למטרה להצעיד את ההמונים לתרבות של יצור המוני וצרכנות. היטלר קבע כי מחיר המכונית יהיה רק 1,000 מארק, והממשלה יצרה תכנית חיסכון מיוחדת לצורך זה. על פי התכנית היו אמורות לצאת מפסי הייצור 450 אלף חיפושיות לשנה, עד 1945.

המלחמה קטעה את התכניות, אך עד 1939 הושגו הישגים רבים. מפעל חדש, מבוסס על הטכנולוגיה של מפעלי פורד בדטרויט, הוקם ליד בראונשוויג בסקסוניה. עיר לוויין שהוקמה לידו לא הושלמה לחלוטין בגלל מחסור בכוח בנייה וחומרים. היא כונתה על ידי הבריטים וולפסבורג ושם ממוקמים עד היום מפעלי פולקסווגן-אודי. פולקסווגן נאלצה להתמודד עם ייצור בתנאי מלחמה, וסבלה ממחסור בכוח עבודה. הצורך הנואש בפועלים הביא, כנראה, את פורשה להשתמש בשבויים רוסיים ומזרח אירופיים כפועלים. פורשה לא היה נאצי, אך הפעיל את קשריו אצל הימלר כדי להשיג שבויים שיעבדו אצלו.

עבודתם של עובדי הכפייה הללו היתה בלתי יעילה במקרים רבים, בגלל התנאים הקשים בהם חיו, כשהם סובלים מתת תזונה ומחלות. מחברי הספר אומרים כי הגנרל הגרמני הרמן ריינקה לא עשה כמעט דבר כדי למנוע את מותם של כ-2 מיליון שבויים רוסיים עד חורף 1941. תכנית פולקסווגן להעסיק 2,000 שבויים רוסיים לא יצאה אל הפועל משום שמרביתם מתו.

מאוחר יותר, לקראת 1942 החלו להגיע למפעל אלפי מגורשים ממזרח אירופה, והם הפכו במהירות להיות מחצית מכוח העבודה במפעל, בשעה שייצור מכונית "קובלווגן", רכב קצינים פתוח של הצבא הגרמני המבוסס על החיפושית, עלה לשיא והביא רווחים לחברה. למרות זאת, עד סוף המלחמה יוצרו רק 37 אלף מכוניות קובלווגן. בתקופה זאת סבלו הפועלי הכפייה מתנאים פיזיים ונפשיים קשים ביותר.

ב-1944 הוקם מחנה הריכוז לאגברג ובו מקום ל-800 איש, כדי שפולקסווגן תוכל לבנות בו את הפצצה המעופפת 103-Fi. המחנה נוהל ע"י אנשי אס.אס סדיסטיים ורבים מהאסירים נרצחו בו. המחברים מציינים כי החברה לא ניסתה להקל על האסירים ואין לתת לפשעי האס.אס לכסות על אחריות פולקסווגן.

המפעל שמר על קשר הדוק עם השלטון הנאצי עד הסוף, ולא התכונן לתבוסה. הוא חיפש כוח עבודה מיומן, אפילו מקרב אסירי מחנה ההשמדה אושוויץ. ידוע כי היהודים שהגיעו לפולקסווגן כעובדים מבוקשים, קיבלו יחס טוב, יחסית. אחרי התבוסה שיקם את המפעל המהנדס הבריטי איבן הירסט, שמינה את היינריך נורדהוף לתפקיד מנהל פולקסווגן. רק בעקבות ניצחון בעלות הברית הגביר המפעל את תפוקתו והגשים את חזונו של היטלר על מכונית להמונים.

עבודתם של מומסן וגריגר אינה מחמיאה לפולקסווגן, והיא רחוקה, בוודאי, מכל מה שהחברה ציפתה לו כאשר הזמינה את הספר. החברה היתה מעורבת בכמה מהפשעים המזעזעים בהידסטוריה, מה שאינו מוסיף לתדמיתה גם כיום. בכל אופן, הרייך השלישי הובס לפני 50 שנה, והטבע האנושי נוטה לשכוח את הקרבנות די מהר. « «בפולקסווגן היו מעדיפים לשכוח «ספר חדש על מפעלי פולקסווגן מעלה שאלות על טיב היחסים בין השלטון הנאצי למפעלי החברה בתקופת מלה"ע השנייה