טקסטיל הולך ונעלם

הכותרות הראשיות של העיתונים מהבוקר (ב') זועקות: "כיתן סוגרת מפעל בנצרת עילית. מפטרת 250 עובדים. ראש העיר מגיב: לא נשתוק על ההחלטה". כותרות אלו אינן זרות להווי הישראלי בשנים האחרונות, בכל הקשור לענף הטקסטיל. והשאלה היא, מדוע כולם כל פעם מופתעים מחדש.

ענף הטקסטיל הישראלי מצוי בקשיים מזה מספר שנים. גסיסתו איטית, אך ודאית. גם ראשי הענף מודים ומאשרים כי לייצור טקסטיל בסיסי בישראל אין עתיד - אין כדאיות כלכלית. כבר זמן רב שמפעלי טקסטיל קטנים ובינוניים מתמוטטים ונסגרים. כבר זמן רב שהמפעלים הגדולים מעבירים את פעילות היצור שלהם אל מחוץ לגבולות ישראל, למקומות כמו ירדן ומצרים, שם כוח העבודה זול בהרבה.

שכר העבודה בישראל אינו עומד בתחרות עם שכר העבודה במדינות המתפתחות. מחירו של המוצר הסופי המיוצר בישראל אינו תחרותי, עקב כך, בשווקים בינלאומיים. נוסיף לכך את תהליך החשיפה שהביא להפחתה כמעט מוחלטת של מכסים ומיסים ביבוא ממדינות שלישיות, ונבין שגם בשוק המקומי, המוצרים המיוצרים בישראל מתקשים להתחרות.

זכות הקיום היחידה בענף זה נותרה ליצרנים שהשכילו לפתח מוצרים ייחודיים, בעיקר מבחינת העיצוב, או לחילופין, מערכת ייצור ממוכנת ומתוחכמת, שיש המכנים אותה כיום "היי-טקסט".

מאחר שמדובר בתסריט ידוע מראש, אין כאן הפתעה. ובכל זאת, מרכז ההשקעות המשיך לתת מענקים למפעלים שכבר היה כתוב על שערם כי אין להם עתיד. המענקים ניתנו על סמך תוכניות עיסקיות, או מה שמכונה "מצגים". היום, בודקים במרכז ההשקעות אם לא היו אלה מצגי שווא. מפעל כיתן בנצרת, אגב, הוא כבר המפעל השני שהחברה סוגרת בתוך פחות משנה, וזאת מלבד חברת הטקסטיל גיבור-סברינה, שנרכשה על ידה ולו רק כדי להאריך את תהליך גסיסתה שהגיע לסיומו בבית המשפט בשבוע שעבר. האם ראשי כיתן, מקבוצת כלל תעשיות, לא הבינו כי המצב בענף חמור ולמפעלים במתכונתם אין עתיד?

סיבה מרכזית להיענות של מרכז ההשקעות ול"יומרנות" של כלל תעשיות, היא הפחד מדעת הקהל עקב ריבוי המפוטרים במוקדי האבטלה. משיקולים פופוליסטיים מעדיפים ראשי העיר לצאת למאבק בכל פעם שנסגר בעירם מפעל טקסטיל. מדוע לא פעלו עוד קודם לכן אצל הרשויות הרלוונטיות, כדי להביא להפניית כח אדם לתחומים אחרים, להסבה מקצועית, תוכניות הכשרה ועוד?

בסיטואציה הכלכלית בה נמצאת ישראל, סגירת מפעלי הטקסטיל הפשוטים היתה בלתי נמנעת. ניתן היה להיערך לכך בצורה טובה בהרבה, במקום להתנהג עתה כאילו הגזירה נפלה משמים יום בהיר אחד. «אורנה רביב «טקסטיל הולך ונעלם «