הרפורמה החדשה של צבי האוזר

"20 הערוצים בעברית הצפויים כאן בעוד פחות משנה, עם פתיחת התחרות בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית, מחייבים היערכות מיוחדת בתחום הפקות המקור והתמיכה הממשלתית בנושא. הצורך בערוץ ציבורי יורד, והצורך בתוכניות ציבוריות, הולך וגדל. זו המלחמה החשובה היום במדינת ישראל - השאלה כיצד תיראה הטלוויזיה שלנו, היא גם השאלה איך תיראה התרבות שלנו".

בהצהרה מפתיעה זו יצא בשבוע שעבר עו"ד צבי האוזר, בכנס על טלוויזיה ואינטרנט, שנערך ביוזמת המי"ל. צריך להכיר את הרקע של האוזר ולשער את מעמדו כיום, כדי לנסות להבין את הדרך אותה עבר ומה הביא אותו להרצאה מהשבוע שעבר. האוזר היה אחד מפעילי הליכוד הבולטים בתחום הדוברות בתקופת האופוזיציה של 1996-1992. לקראת הבחירות הקודמות הוא חבר ללימור לבנת, שמונתה כיו"ר מטה ההסברה, ועם הניצחון ומינויה של לבנת כשרת תקשורת, היא לקחה אותו עמה למשרד.

לבנת יודעת לגמול למקורביה ולעשות להם "סידור עבודה". האוזר נמנה על קבוצת העוזרים האישיים היותר מקורבים של לבנת, יחד עם שאול שניידר, אלונה אריאלי ואילה בר. כבר בהתחלה, הוא סומן כמחליפה של מיכל רפאלי-כדורי, שהיתה מינוי של שולמית אלוני ליו"ר מועצת הכבלים, וסיימה את הקדנציה לקראת סוף 1997. עד אז שימש כמזכיר ועדת וקסברודט-ליאון, וחבר ועדת פלד, שהניחה את היסוד למדיניות של שמיים פתוחים בתחום השידורים.

כאשר נכנסה לבנת למשרד התקשורת היא לחצה להעביר אליה את האחריות על רשות השידור ממשרד החינוך, תוך שהיא קוראת להפרטתה. הרשות אמנם הוצאה ממשרד החינוך, אך בדרך ללבנת היא נתקעה - עד היום - במשרד ראש הממשלה. מאז ועד היום, בהזדמנויות שונות, חזרה לבנת על הקריאה להפרטת רשות השידור.

האוזר מונה, כאמור, לקראת סוף 1997, ליו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין וכיו"ר מינהלת השידורים, שהוקמה לפי המלצות ועדת פלד. לא זכורות התבטאויות שלו בנושא, ובוודאי לא כאלה הנוגדות את הכיוון הברור של לבנת, שמשמעותו היתה חיסול הערוצים הציבוריים היחידים בישראל, הן בטלוויזיה והן ברדיו.

והנה הפתעה. השלטון מתחלף, האוזר נותר בתפקידו תחת שר התקשורת החדש, בנימין בן-אליעזר, שככל הידוע אינו דוגל בהפרטת רשות השידור, ובהתבטאות הפומבית הראשונה שלו מאז חילופי השלטון הוא דואג להבהיר למי שצריך, שלא כצעקתה. אמנם הצורך בערוץ ציבורי יורד, אך לא נעלם חס וחלילה. לעומת זאת, הצורך בתוכניות ציבוריות עולה, ואנו לא נוכל לחיות ללא חברת חדשות ציבורית.

משמעות הדבר - אם כי את זה האוזר לא אמר מפורשות - הוא שאנו נמשיך לשלם אגרה. פעם, המלה "אגרה" נחשבה אצל האוזר למלה גסה.

וקיים עוד נתון חשוב. המגמה כיום היא, במסגרת משחקי הכוחות הפנימיים בין שרי הממשלה, להעביר את האחריות על הרשות השנייה ממשרד החינוך למשרד התקשורת. האוזר הוא האיש השולט כיום על תחום השידורים במשרד התקשורת. ייתכן שהוא כבר רואה את ערוץ 2 ותחנות הרדיו האזוריות תחת כנפיו, ואת הערוץ הראשון לא מופרט לערוץ מסחרי, אלא מקוצץ לחברת חדשות. כך, כל דבר בפאזל של האוזר נמצא במקומו.

לפי הנתונים אותם מסר האוזר, רק %12.5 משעות הצפייה של הציבור מוקדשות לערוץ הראשון, %28 מהשעות מוקדשות לערוץ השני ו-%26 מהשעות לערוצי הכבלים. הוא מציע הצעה מהפכנית: להקים קופה, שתממן, מצד אחד, חברת חדשות ציבורית, ומצד שני הפקות מקור של דרמה, תעודה ותחקירים בכל ערוצי השידור.

מה יהיו המקורות הכספיים של אותה קופה? המקור הראשון יהיו כספי האגרה המהווים את תקציב רשות השידור ללא הרדיו (כ-600-500 מיליון שקל). המקור השני יהיה תקציב הטלוויזיה החינוכית במשרד החינוך, העומד על כ-130 מיליון שקל. המקור השלישי יהיו כספי התמלוגים (%5 מההכנסות) של כל ערוצי השידור (ערוצים מסחריים, ערוצי כבלים וה-DBS בעתיד), המשולמים היום למשרד האוצר. האוזר מעריך את היקפם בכ-170 מיליון שקל בשנה. ביחד, לאחר המרה למטבע המקובל יותר לעבודה בישראל, מדובר בכ-200 מיליון דולר.

גם עיתוי ההצעה להפנות את כספי התמלוגים בחזרה לצרכי השידורים ולא לקופת המדינה מאוד מעניין בהקשר הפוליטי. היא לא באה, משום מה, לפני כן, בעת שלטון הליכוד. אבל אין ספק שהרעיון מאוד חיובי, והאוזר מבטא בכך את דעתם של רבים וטובים באומרו: "יש לי ספק לגבי ההצדקה לחייב זכיינים בתמלוגים, כשיש סביבה יצירתית, בתנאי שהכסף יחזור למסך. תמלוגים מוצדקים בעיני אם יש להם מטרה אחרת מאשר לממן ארוחות או כבישים במדינת ישראל".

מה מציע האוזר למעשה? הוא לא אומר זאת במלים מפורשות, אך הוא מציע לחסל, פשוטו כמשמעו, את הערוץ הראשון, ולעגן את השידור הציבורי - כפי שהוא מנסח זאת - על שתי זרועות. האחת היא חברת חדשות, שהתקציב שלה יתקרב ל-50 מיליון דולר (או מינימום של 25 מיליון דולר) לשנה.

"חשוב שיהיו עדיין חדשות במימון ציבורי, למרות שאין לי חשד לגבי המניעים של חברת החדשות בערוץ 2". לשם השוואה, תקציב חברת החדשות של ערוץ 2 הוא היום בסביבות 17 מיליון דולר בשנה, והיא עושה עבודה בכלל לא רעה. אין ספק שערוץ חדשות ציבורי, עם תקציב של 50 מיליון דולר, ייתן קרב רציני ביותר לערוץ המסחרי.

בשאר הכסף - כ-175-150 מיליון דולר - מציע האוזר לממן שורה של הפקות שיש בהן אינטרס ציבורי. הוא מסביר: "עלות שעת הפקה היום נעה בממוצע בסביבות 100 אלף דולר. תקציב כזה נותן יותר מ-1,500 שעות הפקה חדשות בשנה בתחומי הדרמה הטלוויזיונית, סרטי התעודה והתחקירים. את אילנה דיין עושים היום בכ-50 אלף דולר לתוכנית. תארו לכם אילו תוכניות היא היתה יכולה לעשות אם היתה מקבלת 100 אלף דולר לתוכנית?"

מנכ"ל רשת, זכיינית ערוץ 2, יוחנן צנגן, לשעבר סמנכ"ל כספים ברשות השידור, הגיב להצעתו של האוזר ומנה את החסרונות הבולטים בה, לדעתו: "לפי ההצעה, לא יהיה ערוץ ציבורי אך הציבור ימשיך לשלם אגרה. יש להפריט את רשות השידור ולהפסיק לגבות את כספי האגרה". לדבריו, הערוץ הציבורי אינו אחראי לתכנים הציבוריים. לראיה הביא את שנת 1999, בה, לדבריו, לא היתה אף לא דרמה מקורית אחת בערוץ הראשון.

נושא אחר אליו התייחס האוזר, היא היוזמה לפתיחת שוק הפרסום הטלוויזיוני לתחרות. ליוזמה זו מתנגדים, כמובן, זכייני ערוץ 2. האוזר ציין, שהמונופול של ערוץ 2 על שוק הפרסום גורם לעיוותים לא מעטים. לדבריו, ישנם שני מסלולים המובילים לפתיחת שוק הפרסום לתחרות. הראשון הוא ערוצים ייעודיים בערוצי הכבלים והלוויין, עם רישיון לפרסומת. השני הוא הקמת ערוץ מסחרי נוסף. שלא כערוצים 1 ו-2 המופצים במקביל גם באמצעים אלחוטיים וגם באמצעות הלוויין עמוס לרשת הכבלים, מעלה האוזר אפשרות, לפיה הערוץ המסחרי הנוסף, כערוצים הייעודיים, יופץ רק באמצעות רשתות הכבלים והלוויין, הן בגלל המחסור בתדרים והן בגלל הפריסה הרחבה מאוד יחסית של הטלוויזיה הרב-ערוצית