הצופן הרוסי

מוסקבה על הים התיכון, ערוץ 8, ב' 21:35

הם תרבותיים, הם משכילים, הם אנשי ספר, אנשי תרבות, אנשי מוזיקה, אנשי שיחה. הם שולחים את ילדיהם לבתי ספר אליטיסטיים ובערב הם מנגנים בכינור או יושבים מול הטלוויזיה בבית ורואים תוכנית מרתקת על פושקין. אתם אולי לא מכירים אותם, אבל זה רק משום שאינכם פתוחים די הצורך לתרבות האירופית שלהם. תבינו אותם, קשה להם לעבור בן-לילה ממרכז תרבותי ללב הלוונט. אבל הם לא מתייאשים, הם עוד יראו לכולנו איך אפשר להתפרנס בכבוד, בלי לשקר ולרמות. רק תנו להם צ'אנס והם יחנכו פה את כולנו.

מי אלה? אתם שואלים. הרוסים. כן, כן, כאלה בדיוק הם "ה ע ו ל י ם ה ח ד ש י ם מ ב ר י ת ה מ ו ע צ ו ת ל ש ע ב ר". כולם כאלה? אתם תוהים. כן, כולם. איך אני יודע? ראיתי בערוץ 8, ערוץ המדע.

נראה שקשה לספר את סיפורה של העלייה מרוסיה בחמישים דקות: ציונות או אופורטיוניזם? תרבות אירופה או זנות ומאפיה? כוח עזר לבניין הארץ או כוח מתחרה לתושביה הוותיקים? ואולי קצת מכל דבר?

המשימה הקשה הזאת מתבררת עד מהרה כבלתי אפשרית, לפחות לצוותו של יעוד לבנון, שיצא לפענח את הצופן המחשבתי של העלייה הגדולה. יצא וחזר כלעומת שבא: מלא אהדה, שלא לומר הערצה, לעולים, אבל עם מעט מאוד תשובות. לפעמים נראה כי ההזדהות של הבמאי עם מושא סרטו מוחלטת כל כך, עד שנשתכחה ממנו כליל שליחותו התיעודית (בהנחה המפרגנת שהייתה לו כזו). כמו מי שיצא לחקור קהילה חרדית וחזר בתשובה, מראה לנו לבנון את כל הטוב והיפה שבעלייה: מוזיקה, ספרות, חינוך, עיתונות חופשית, יכולת ארגון מרשימה וערכי יסוד של אנשי כבוד.

אני בטוח שרבים מהעולים הם כאלה. אני מקווה ורוצה להאמין אפילו שרובם מתאימים לקווי המיתאר האלה. אבל כשמראים כנס בחירות של "ישראל בעלייה" ביישוב בני עי"ש, הנפתח בקונצרט שלאחריו עולה יולי אדלשטיין לנאום לקול צלילי הכינור, בעוד ילידי המקום, תימנים, רחמנא לצלן, נוהמים ומזיעים באולם הכדורסל הסמוך - אני כצופה אובייקטיבי מתקומם.

ובכלל, לא ברור מה רצה לבנון להגיד. הוא מתחיל עם מקס לוריא, עיתונאי ופובליציסט בעיתון "ווסטי", ממשיך לסיפורו של עורך העיתון, אדוארד קוזניצוב, עובר לסיקור מערכת הבחירות המוניציפלית ביישוב "המעורב" בני עי"ש, ומהבחירות לרשויות היישר אל הבחירות הכלליות דרך "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, ובדרך מראה לנו המון רוסים יפים.

חבל שלבנון לא נצמד אל לוריא, אולי הדמות המעניינת ביותר בסרט: עיתונאי משכיל, רוסי גאה המנסה לקבל עליו מרצון גם את גאוות הישראליות. הוא מודה שעדיין אין הוא ישראלי, אבל הוא מאוד רוצה, אולי בעוד כמה שנים, אחרי שיתבשל בכור ההיתוך המקומי. לוריא הוא אולי המייצג הטוב ביותר של הקונפליקט הישראלי-רוסי. הוא לא מתבייש להיחשף בלבטיו מול המצלמה: הוא מטיף לקוראיו להתחבר אל הישראלים והישראליות, אבל מודה בחצי פה שחשוב לו שהחבר של בתו יהיה קודם כל ממוצא אשכנזי. איך זה מסתדר עם השכלה ופתיחות? זה לא. וגם לוריא יודע את זה וההתפתלות שלו מול המצלמה היא אחד מרגעי הכנות הנדירים בסרט.

לא חסרו הזדמנויות לקלף מעט את הקליפה מעל הדמויות הסטראוטיפיות בסרט, אבל בכל פעם שהמצלמה קלטה משהו מעניין היא מיהרה לברוח ממנו. למשל, נחום ברנע, שנצפה באחד מרגעי הסרט כשהוא מבקר בבני עי"ש, מנסה כמונו להבין אם יש כאן סיפור מפתח להבנת יחסי הכוחות בין עולים לוותיקים. למה לא לעצור אותו ולקבל, ממש "על הדרך", חוות דעת של מומחה על התנהגות הקול הרוסי? או כאשר קוזניצוב, שנידון למוות ברוסיה על ניסיון חטיפת מטוס לישראל, מודה שהוא מרגיש יותר רוסי מישראלי. למה לא לחטט מעט כדי לנסות לאתר את נקודת השבר שבין האיש וארץ חלומותיו? ולמה כשאשתו, לריסה גרשטיין מ"ישראל ביתנו", מדברת על החזרת הכבוד הלאומי לישראלים (באמצעות העולים מרוסיה כמובן), לא מנסה לבנון לברר עימה מה נותן לה את הזכות המוסרית להתנשא כך מעל לאנשים החיים כאן? אלה שהגנו בגופם על הארץ שאליה היגרה, אלה שהיא מכנה "חסרי כבוד לאומי".

ולא רק שאלות ל"רוסים" התבקשו בסרט, אלא גם שאלות ל"ישראלים", ובראשן שאלת השאלות: מה מפריע לנו, בעצם, בגטו התרבותי שנוצר כאן, מה אכפת לנו אם מישהו רוצה לקרוא עיתון בשפתו, לראות טלוויזיה בשפתו, לבחור את נציגיו לכנסת ולא מוכן לשלם מס שפתיים ל"כור ההיתוך" שלנו? הרי האתוס הישראלי-לאומי התפוגג מזמן.

לא רק שנותרנו בלי תשובות לכל אלה, אלא שנראה שלבנון ויתר אפילו על השאלות, וחבל, כי בנושא כל כך מרתק וחשוב ורלוונטי לחיינו, היה מגיע לנו משהו פחות צלופני מאשר סרט טבע בערוץ ה"נשיונל ג'אוגרפיק". ואם כבר סרט שכולו מצלמה משוטטת, למה לא לחפש את הפנינים? למה לא להיתפס לאמירות כמו זו של ראש המועצה היוצא של בני עי"ש, יצחק בן יצחק, שמסנן בזעם (כשהבין שהוא מאבד את כיסאו למועמד רוסי): "אני הבאתי אותם לכאן", או לאמירה המשעשעת של אחד התושבים שגורס: "אצלי אין הבדל, רוסים או יהודים, בשבילי כולם בני אדם".

כמיליון עולים חדשים מברית המועצות לשעבר חיים בישראל. הניסיון להבין מה מניע אותם, או אם יש בכלל מכנה משותף לכל אותם מיליון עולים, הוא חשוב, שלא לומר חיוני. "מוסקבה על הים התיכון" נכשל.

« ניר קיפניס « הצופן הרוסי « מוסקבה על הים התיכון, ערוץ 8, ב' 21:35