כוחו נובע מסך כל מרכיביו

השם היפה של הסרט, "עיניים עצומות לרווחה", הוא גם תמצית אמירתו. סטנלי קובריק, שנפטר בגיל 70, מיד עם תום עבודתו על הסרט, השאיר צוואה קולנועית מהמעמיקות והנכונות שאפשר להעלות על הדעת.

שלוש שנים ארכה הפקתו של הסרט וחרושת של שמועות, רכילות וסיפורים עסיסיים ליוו את יציאתו למסכים, ובמיוחד העובדה שהזוג המלכותי, ניקול קידמן וטום קרוז, בני זוג בחיים, מגלמים בו את התפקידים המרכזיים.

בשל אורכו של הסרט, כמעט שעתיים וחצי, קשה למסור את סיפורו. ניתן לתאר את המתרחש ברמה המיידית, שהרי גם עינינו, כמו עיני גיבורו של הסרט, טום קרוז המגלם רופא פופולרי בניו-יורק, עצומות לרווחה.

קרוז וקידמן מוזמנים לנשף באחוזתו של מיליונר תמהוני (סידני פולק). במהלך הנשף נחשפים בני הזוג, כל אחד לבדו, לפיתויים מיניים, שככל הנראה מהווים לגביהם חידוש. על כל פנים, הפיתויים האלה משגרים את קרוז, כזכר טיפוסי בעידן השחרור והמתירנות המינית, לעולם שכולו הזיה, סיוטים, חלום מתמשך וטשטוש מקלקל-שלווה, בין העולם המוחשי לעולם הנסתר מן העין.

* * * הסרט מחולק לשלוש חטיבות. החלק הראשון, שבמרכזו הנשף; החלק המרכזי, אורגיה רבת משתתפים בארמון מחוץ לעיר, כאשר כולם עוטים מסכות ומשתוללים, ולתוך האורגיה הזאת נכנס קרוז כאורח לא קרוא; והחלק השלישי, המסכם את שני החלקים הקודמים. קרוז מבקש לבחון, כשעיניו אמורות להיות הפעם פקוחות לרווחה, את משמעות המסע שלתוכו נכנס, ובעצם נבלע בקרבו.

במיוחד טורדת אותו הזיה שמקורה בווידוי של אשתו. קידמן מספרת לו על משיכה עזה שחשה כלפי מלח זר לפני שנים אחדות, ושלמרות המשיכה, היא לא קיימה יחסים עם האיש.

אבל קרוז, בהיות חסר ביטחון מול מיניותה של האשה והמסתורין האופף אותה, רואה בעיני רוחו את קידמן כשהיא מתנה אהבים בתשוקה רבה עם גבר אלמוני.

* * * כוחו של הסרט נובע מסך כל מרכיביו. הסיפור עצמו מבוסס באופן רופף על נובלה שכתב ארתור שניצלר ב-1926, אשר מתרחשת בווינה בשלהי המאה הקודמת. כנגדה ניצבת הפרשנות המהורהרת של קובריק על משמעותו של המבט הגברי, שהוא גם המבט הקולנועי ובעצם זהו גם המבט האנושי כולו, של גברים ושל נשים שאימצו את המבט לצורכיהן.

הסרט, המצולם להפליא, מואר ומלווה בפס קול ובמוסיקה עשירים במיוחד, מגלה פעם נוספת איזה גאון חד-פעמי היה קובריק.

משמעויותיו של הסרט רבות וקצרה כאן היריעה מלפרט, אבל באופן כללי ניתן להצביע על קירבה גדולה של קובריק לאלפרד היצ'קוק וללואיס בוניואל, ענקי הקולנוע.

מהיצ'קוק נטל קובריק את המבט, את כוחו ומגבלותיו של הגבר ("חלון אחורי", "ורטיגו") ומלואיס בוניואל את אופיו הסוריאליסטי של הקולנוע, שמשמעו חלום שאינו פוסק, שפולש עם יקיצה לחלום נוסף ולעוד חלום וכן הלאה.

* * * אלא שקובריק, יהודי מתבולל ואתאיסט, שמט את האופי הרליגיוזי של שני היוצרים הגדולים האלה. עולמו של קובריק הוא עולם ללא אלוהים, כשמנגנון ההישרדות של האדם, בהיעדרה של הבריאה, חשוף בכל רקע להשמדה עצמית.

כך כמעט כל סרטיו של קובריק, וכך היה אמור להתרחש גם כאן. אלא שהסרט הזה הוא יציר כפיו של אדם מבוגר, מפויס יותר עם העולם. באורח פלא מסתיים הסרט בהצהרה אופטימית, לא משום שהעולם גילה את האלוהים, אלא משום שיצוריו הצליחו לברוא עצמם מחדש, כפי שקורה לקרוז ולקידמן, ובכך הם דוחים את הקץ הבלתי נמנע הממתין לכל אחד מאיתנו, כדרך כל בשר.

יצירת המופת הזאת היא המתנה היפה ביותר שהקולנוע מעניק לנו בתום המילניום השני. * "עיניים עצומות לרווחה". בימוי והפקה: סטנלי קובריק. תסריט: סטנלי קובריק ופרדריק רפאל, על-פי הנובלה "סיפור חלום", מאת שניצלר. עם: טום קרוז, ניקול קידמן, סידני פולק« נסים דיין « כוחו נובע מסך כל מרכיביו « "עיניים עצומות לרווחה" הוא יצירת המופת האחרונה שסטנלי קובריק העניק לנו לפני מותו. הוא מצולם להפליא, מואר להפליא, וניכר בו, לפי הסוף האופטימי, שהוא יציר כפיו של אדם שהתפייס עם העולם