ישנן בנות

על מה מדברות הנשים כשאחרון הגברים יוצא מהחדר? אני מודה שעד אתמול העסיקה אותי השאלה הזו לא מעט, אבל אחרי שצפיתי במרובע עינת ארליך-אלימור זילברמן-הלה אלפרט-שרית ישי-לוי, נפתרו לי לא מעט בעיות בחיים: ככה נראית שיחת נשים. ולא סתם נשים. כל הארבע הן נשים שכבר חוו דבר או שניים בחייהן, לכל אחת מהן קריירה משלה, יש להן דיעות מוצקות בנושאים שעליהן שוחחו, אף אחת לא נראתה מורעבת, כולן נראות מטופחות, ארליך ואלפרט מוכיחות כי הריון ולידה אינם בהכרח מעצור לקריירה.

הן אינן מתביישות בחיבתן לאוכל ולתענוגות אחרים כמו מסאז'ים למיניהם (עם או בלי בן הזוג), הן שמות לצחוק גברים שמשחקים אותה אניני יין ובכלל, בעצם היותן הן מספקות הוכחה ניצחת כי השירות הטוב ביותר למעמד האשה נעשה מחוץ לגיטאות טלוויזיונים כמו "מבט נשי" ודומותיה.

אם אכן צדק מרשל מק'לוהן והמדיום הוא המסר, הרי שהמסר אותו קיבלו הצופים מערוץ 2, הוא שהערוץ התבגר: עד לא מזמן היה הפריים-טיים שלו מוצף בדוגמניות מקפצות בכל מיני שעשועונים, והנה אמש, שעתיים של דומיננטיות נשית, מעינת ארליך, דרך מיקי חיימוביץ' ועד לאילנה דיין הוסיפו לכך את "אלי מקביל" ו "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן, את "סקס והעיר הגדולה" ואת אורנה בנאי המטילה צל ענק על ארז טל ב"רק בישראל" והנה לכם המהפך בשלמותו - הנשים משתלטות על המסך, ומי שמחפש דוגמניות יכול לזפזפ לערוץ האופנה.

* * * אבל אחרי שגמרנו להתפעל מהאוטו-אמנסיפציה הנשית ונותרנו מול התכנים של "שלישי וחצי" הרי שאלו מקזזים מעט את ההתלהבות, בבחינת שלישי וחצי-חצי: האייטם הראשון על הריפוי באמצעות בעלי חיים הוא אולי חינני, אבל מתאים יותר לתכנית בוקר רדומה מאשר לשעה כה עמוסת רייטינג.

ובאשר לאייטמים האחרים, היה קשה להשתחרר מהרושם שמדובר פה קצת בתכנית לנשים "צפוניות": עם יד על הלב, הגברת ארליך, כמה מבין צופותיך יכולות להרשות לעצמן לרהט את חדר הילדים בביתן בריהוט המהמם של המעצבת שרית שני-חי?, כמה מצופייך יכולים להרשות לעצמן לסעוד במסעדות הגורמה שהוצגו בתכנית, ללבוש את האופנה העילית שעליה הרצתה אלימור זילברמן, או ליהנות מפילפולי היין של הלה אלפרט?

כשתרד "שלישי וחצי" מעט אל העם, וכשתוותר על אייטמים מיותרים לטובת שיחת נשים נטו, היא עשויה להיות אחד ממשבי הרוח המרעננים ביותר במקומותינו.

ולסיום, שתי "עובדות" שאי אפשר בלעדיהן: למה מתעקשת אילנה דיין לקלקל תחקיר מוצלח בגלישה אל הצהבהב?, אמש שודר ב"עובדה" תחקיר מצויין על השחיתות המלווה את תעשיית ה"טסטים" לרכב. אולי כדי להעצים את חשיבות הנושא, הזמינה דיין לאולפן את לי זמר טנא שאמו הייתה בין הרוגי תאונת האוטובוס בצפון לפני כחודש. מה אמור טנא מוכה היגון להוסיף לצופים? הרי מדובר בפרשה שעדיין נחקרת ובנאשם אחד (הנהג) שככל שאשמתו חמורה, עדיין לא נחרץ דינו.

דעתו של טנא על ליקויים בטיחותיים בכלי רכב רלוונטית ממש כדעתו של מי שבן-משפחתו נפגע בפיגוע טרור על הסדרי הביטחון החדשים: האם יכול להיות מישהו אובייקטיבי פחות ממנו? אבל חמורה מכך היתה המעידה באיטם האחרון שבתחקיר: מסתבר שאחת מחברות השכרת הרכב המובילות בישראל - כך על פי "עובדה" - נוהגת להעביר את צי כלי הרכב שלה את הבדיקה השנתית במירמה.

השחיתות, לכאורה, נחשפה על ידי עובד בחברה, וכדי להגן עליו, לא נחשפה זהותו, וחמור מכך - לא הוזכרה החברה בשמה. להגן על המקור היא זכותו ולעיתים גם חובתו של כל עיתונאי, אבל מה עם הציבור? הרי אם מדובר במחדל חמור כל כך ובחברה להשכרת רכב גדולה כל כך, הרי שמאות, אם לא אלפי הנוהגים במכוניות שכורות מאותה חברה חשופים לסכנת חיים בכל רגע. ומה עלי בתור צרכן נבון לעשות? לשכור רכב מחברה ש"אינה מובילה בעליל" בשוק השכרת הרכב? ומה פשעו החברות המובילות האחרות שמכוניותיהן נבדקו כשורה? כל אלו מחזקים את הרושם שאת מערכת "עובדה" לא מעניינת התועלת הציבורית אלא רק הסנסציה.

« ניר קיפניס « ישנן בנות « "שלישי וחצי" עם עינת ארליך, ג' 19:25 ערוץ 2