הרגש שלא נגמר, האומץ

אביתר בנאי, "שיר טיול", סאנשיין רקורדס.

יוסי חרסונסקי ("מעריב") סבור, שזהו "דיסק של זרם מחשבות, עטוף בסאונדים מהצעקה האחרונה ושבנאי ושותפיו להפקה כמו-מביימים את הצליל של המוסיקה באמצעות סאונדים". דדי כהן וצח דרורי מעבדים ומספקים את הסאונד הדיגיטלי.

יש כאן "הגיג על המאמין הלאומי, שהוא טרוריסט לאומני". בשיר "בראשית", הצליל "החללי המנוכר הוא הסאבטקסט. בנאי מטמיע עצמו בסאונד. לא מתבלט, לא מלודרמטי, לא צועק. זה גורם לכך, שטקסט אולי נבלע", אבל המטרה היא להשיג "אווירה מנוכרת-עגמומית".

יש מקומות שבהם בנאי "צובע את השירים בצבעים של שינויי הלכי רוח" ובשיר "חלון" יש "מעבר יפהפה מהמינורי לטראנס". וגם אם לעיתים הוא "עסוק מדי בקוסמטיקה, בעטיפה ופחות בשיר עצמו", עדיין, "זהו דיסק מעניין, יחיד בסוגו".

אורי משגב ("העיר") ממליץ להקשיב לדיסק הזה הרבה פעמים לפני שמווים עליו דעה. מה שיקרה לכם, הוא טוען, זה שפתאום "'שיר טיול' ייכנס לכם לנשמה ולגוף", עד כדי כך, ש"אחרכך לא תוכלו בלעדיו".

השירים בדיסק הזה, אם מחפשים השוואה לדיסק הקודם, "מדברים בשפה שונה לחלוטין, מה שמעקר מראש את נסיונות ההשוואה". מבחינת האווירה האלקטרונית, "שמענו כמה דברים יותר מהממים", אבל זה "לא הדבר הכי חשוב כאן, והדברים שלוקחים את הדיסק הזה באמת רחוק, הם הכישרון האדיר של בנאי, והייחודיות שלו, והרגש הבלתי נגמר. וכמובן, האומץ להגיש לצרכן הלום הסיפוקים המיידיים יצירה שדורשת סבלנות, ורצון, וזמן".

לדעתו של משגב, לא היה צריך לחכות לדיסק הזה כדי "לקבוע שאביתר בנאי הצטרף לשורה המובילה של המוסיקה הישראלית", ובכל זאת, "עכשיו זה ברור, וסגור, ומוחלט".

אבי אפרתי ("עיתון תל-אביב") טוען, שבנאי מוכיח כאן ש"הוא לא מחויב למאומה מלבד לאמת הפנימית העכשווית שלו" ו"זה מרשים". "הטקסטים שלו משמעותיים ומלאי נפח והמנגינות, בדיוק כמו בדיסק הקודם, מלאות פנינים. בנאי יודע ללכוד דקויות רגש קסומות ונעלמות כמו ברשת פרפרים, ולהביע אותן בדרך משכנעת".

עם זאת, מדובר ב"דיסק בעייתי; יישום איכויות הבנאי נותר בו חלקי בלבד". השילוב של הסאונד האלקטרוני העכשווי "במקום להרים את החומרים" סוחב אותם למטה. בחלקים רבים של הדיסק יש תחושה "של סקיצה בשלביה העובריים בלבד", והשילוב בין העיבוד האלקטרוני ללחנים מאולץ. "'חלון' היא אמנם יצירה שלמה, מגובשת ומרשימה, אבל הדיסק לא משופע בכאלה".

לא שהדיסק "רע", ו"הוא בהחלט מעורר הערכה, אבל הפער בין מה שיכול היה להיות בו למה שיש, מותיר את הטעם המוכר מדי, חמצמץ-מריר שכזה, של החמצה".

בקיצור: כולם מעריכים ומשבחים את כשרונו של אביתר בנאי, ואת נאמנותו לאמת שלו. לצד הסופרלטיבים, יש גם מי שטעם טעמה של החמצה.

« נילי ברקן « הרגש שלא נגמר, האומץ «