הבט אחורה בגעגוע

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שר פעם אריק אינשטיין למילותיו של יהונתן גפן, וחתם בשאלה "יכול להיות שזה נגמר?". ובכן, לא רק שזה נגמר - אפילו עשו על זה סרט, ולא סתם סרט, אלא אחד לא רע בכלל.

בשקט, בשקט, הפכה שעת סרטי התעודה של הערוץ הראשון לאחת השעות הראויות ביותר לצפייה במרחב הטלוויזיוני. לא תמיד תמצאו שם סרט גדול, אבל תמיד שווה לבדוק איזה סרט משודר שם, תחת הכותרת הארכאית מעט, "הסיפור האמיתי".

אתמול התארח הסרט "רוח הדברים" של מיכאל לב-טוב, המביא בדרך מקורית למדי את סיפור עלייתו ונפילתו של הקיבוץ בישראל. הפתיחה נראית מבולבלת מעט: סיפור על יהודה דיין, יפה הבלורית והתואר, שכיכב בסרט צרפתי שנעשה בשנת 1952 על קיבוץ בית אלפא.

אחר כך הלך דיין לצבא (יחידה 101 - אלא מה?), השתחרר, עזב את הקיבוץ, יצא למילואים, נפל בשבי הסורים, השתחרר, חזר לקיבוץ, עזב לירושלים, למד ארכיאולוגיה, ירד אל הנגב, שינה את שם משפחתו ל"נבו", חלה במחלה ממארת, ושם קץ לחייו בירייה.

סיפורו העצוב של נבו, משמש את לב-טוב כציר שדרכו עוברת העלילה - מיום היווסדו של קיבוץ בית-אלפא, ועד עצם היום הזה. בתווך, מופיע סיפור חייהם של כמה מוותיקי הקיבוץ, גזע הולך ונעלם של אנשים כמו גברוש רפפורט: לוחם מהולל בפלמ"ח, מייסד מחצבת הקיבוץ, שאצבעו נקטעה פעם במהלך העבודה, ובמקום ללכת לבית החולים, עטף את כף ידו בסמרטוט, והמשיך לעבוד.

או ישראל זמיר, שסיפר: "הרגשתי שבכל יום בו אני עובד בבריכת הדגים, אני מקדם את הסוציאליזם בעולם עוד סנטימטר אחד קדימה". גברוש וזמיר סימלו את היהודי החדש, זה שמרד בערכי הוריו הקפיטליסטים ו/או אנשי הספר, והלך לקיבוץ כדי לגדל כאן את "הישראלי", המנותק מתסביכי הגולה של היהודי הישן.

* * * האם הניסוי הצליח? - שפטו בעצמכם: שניים מבניו של זמיר חיים היום בארה"ב, בן נוסף הכיר בעת טיולו במזרח אשה יפאנית וחי כיום ביפאן. בתו של גברוש, הראלה, חזרה בתשובה, נישאה לכהניסט (נשיא מדינת יהודה) מיכאל בן-חורין, ילדה 12 ילדים, וחיה במושב נוב שברמת הגולן. קשה שלא להיזכר בשיר נוסף של גפן: "כולם, כולם, כולם, יצאו מן הארץ או יצאו מדעתם".

קטעי הקישור שבסרט נקראים בידי דוברי שפות שונות: יידיש, אנגלית, ערבית, רוסית, פולנית, מרוקנית וצרפתית. מה שבהתחלה נראה כמניפולציה תסריטית מייגעת, הולך וכובש אותך בהמשך.

"רוח הדברים" נוגע כמעט בכל היבטי תופעת הקיבוץ: בעת כינון הכנסת הראשונה חיו בקיבוצים כ-%3 מתושבי ישראל, אך משקלם הסגולי היה גדול בהרבה: כ-%25 מחברי הכנסת הראשונה היו גם חברי קיבוצים. אבל "שורת הטייסים" בבית העלמין של בית-אלפא מוכיחה, שלאליטיזם הזה היה גם מחיר כבד: ילדי הקיבוצים אולי שחו בשמנת, אבל רבים מהם שילמו עבורה בדם. אחר כך מרפרף הסרט על כל נקודות השבר בחווייה הקיבוצית, גם אם אינו אומר זאת מפורשות.

זהו סיפור על אנשים שהקימו קיבוץ, ודרכו הקימו מדינה. המדינה שקמה - קמה גם עליהם: מצד אחד הם הביאו את העולים החדשים לישראל מתוך שליחות, ומצד שני הרחיקו אותם מהחווייה הישראלית.

הקיבוצניקים השכילו לפתח תעשייה שייצרה כסף, אך לא השכילו להבין את חשיבות התיגמול לכל עובד, לא רק על פי צרכיו, אלא גם על פי מידת השקעתו בעבודה. ועוד כהנה וכהנה חטאים לקיבוץ, שהביאו עליו את סופו - גם אם עדיין לא באופן רשמי.

הסרט מסתיים בביקור ברפת של בית-אלפא: "פעם", מעיד על עצמו הבמאי, בן העיר, "חלמנו שאם נהיה ראויים, נוכל גם אנחנו להיות רפתנים בקיבוץ". גם למי שלא נשא בלבו במשך שנים את אותו החלום, מותר היום, מתוך כל הסיאוב, הבורות, השחיתות והתפוררות החווייה הישראלית לאלפי פירורים, להביט אחורה בגעגוע אל הקיבוץ - שם לפחות, האמינו פעם שאפשר גם אחרת.

« ניר קיפניס « הבט אחורה בגעגוע « "רוח הדברים - סיפור שהתחיל בבית-אלפא", ג' 22:30, ערוץ 1