אוחז את המקל בשני קצותיו

תשכחו מתדמית המנצח שהכרתם, חרוש הקמטים ובעל שיער לבן פרוע ומבט שחשוד כמופרע. היא היתה אולי נכונה לזמן של הרברט פון קאריין, אבל הזמנים משתנים.

בשבוע שעבר התקיימו שלושה קונצרטים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, כשעל התזמורת ניצח האורח אילן וולקוב, 23. בלי להעליב, ילד. אבל רק בגיל. כל מי שראה אותו עומד מול התזמורת (50 נגנים), ראה כריזמה וביטחון אישי, ולא כזו של פרח בן 23.

אם לשפוט על פי הביקורות של חגי חיטרון מהארץ, חנוך רון מידיעות אחרונות ואורה בינור ממעריב, וולקוב הוא כישרון גדול. רון כתב: "רשמו את השם... מנצח גדול נולד". חיטרון היה מאופק יותר וקבע: "וולקוב הוביל את התזמורת, שכל אגפיה צלצלו כפי שלא שמעתי אותם מעולם, להישג מרשים מאוד".

וולקוב, שנולד בהרצליה, נודד מאז גיל 17 בין הבירות הפילהרמוניות של העולם. לכאן הגיע רק לעשרה ימים. במשך השנה הוא עובד בתזמורת הסימפונית של בוסטון, כעוזר המנצח סיג'י אוזווה. לטובת מי שלא מתמצא בעולם הסימפוני, מדובר בתזמורת שמוערכת כאחת מעשר התזמורת הטובות בעולם, ואוזווה הוא סופר סטאר. גם בלי קשר לגילו הצעיר של וולקוב, זו מישרה מכובדת ביותר, שהרבה פרחי ניצוח יכולים רק לחלום עליה.

אתה ילד פלא?

"ילד פלא זה אומר להופיע בגיל 10 בקונצרטים עם התזמורות הכי ידועות. זה נחסך ממני", הוא עונה תשובה שמלמדת על הנזילות של נקודת המבט.

ישבנו בגינה הנעימה בבית הוריו, ודיברנו. וולקוב עדיין לא מרואיין מקצועי, והוא ענה בכובד ראש לכל שאלה. מצד שני, הוא איש צעיר ומפוכח בעל נטייה לעבור לדבר בגוף שני יחיד, בעיקר כשהוא נשאל שאלה אישית.

לדוגמא: בחורף שעבר ניצח וולקוב בקונצרט צדקה חגיגי של התזמורת הפילהרמונית של מונטה קרלו בפריס. בקונצרט ניגן לצד התזמורת הסולן הצ'לן האגדי מטיסלב ("כינוי החיבה שלו הוא סלבה") רוסטרופוביץ'. כשאני שואלת אותו אם הוא התרגש, לא ישן, הקיא? הוא עונה: "כשאתה מנגן עם רוסטרופוביץ' זה נחמד מאוד. זה מדרבן להיות מרוכז והכי טוב. בכל מקרה, אני תמיד ישן טוב וגם לא מקיא".

רק עודדו בכיוון הנכון למרות שהמאה ה-19 היא כבר לא המאה שעברה, תדמית אנשי המוסיקה הקלאסית מתקשרת אל האירופי. ולוולקוב יש גם את החזות וגם את האוריינטציה. יש לו שיער חום שמחולק בפסוקת, עיניים חומות ירוקות, גבות מרשימות, אף עם נוכחות, עור כמעט שקוף וקומה גבוהה.

אביו, אלכסנדר וולקוב, הוא פסנתרן מוכר ופרופ' באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב. אמו, שולמית, היא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמשת כמנהלת בית הספר להיסטוריה. וולקוב התחיל לנגן על כינור ופסנתר בגיל שש. בגיל 12 יצא לו לנצח בפעם הראשונה על תזמורת, ומאז הוא נמשך בעיקר לתחום הזה. אולי לא יכול היה להיות עבורו גורל אחר. המוסיקה, כך גם הוא מאמין, נמצאת אצלו בדם.

מתבקש לברר איתו איך זה שבגיל צעיר כל כך כבר ידע מה הוא רוצה לעשות כל החיים. לרמוז בעדינות, שאולי בבית קצת דחפו. וולקוב מבין לאן השאלה מכוונת, ומודה שבבית דחפו, אבל לא הכריחו. מפיו זה נשמע יותר כמו "עידוד בכיוון הנכון".

"כבר ראיתי ילדים שהיו מסורים לגמרי למשהו", הוא אומר. "לי היו גם חיי חברה בשכונה. לא התאמנתי עשר שעות ביום בכינור, כי לא הייתי בנוי לזה. הייתי משחק הרבה ספורט, ואני לא מרגיש ששרפתי את הילדות שלי.

"הרבה מאד פעמים, כשרואים ילד שמתעניין ומשקיע במשהו, אומרים שבטח לחצו עליו בבית, שזה לא נורמלי. אני חושב שהדיבור הזה בא כדי להרגיע את כל האנשים שלא עשו כלום כשהיו ילדים - זאת אומרת שעשו חיים - כדי שלא ירגישו שהם הפסידו משהו. יש הרבה ילדים שמתעניינים בדבר אחד בגיל צעיר בגלל שהם רוצים להצליח בו.

ראיתי את זה עוד כשלמדתי בתלמה ילין. אני יודע שזה לא רק בגלל שדחפו אותם בבית, זה מבפנים. אי אפשר להתחיל להיות נגן בגיל 50. צריך להתחיל בזה בגיל מוקדם, כשעוד אפשר ללמוד ולהפנים.

ואיך אתה היית?

"לא כל הזמן רציתי להתאמן, רציתי לעשות עוד דברים. מדי פעם הייתי רב, אבל אף אחד לא היה עושה מזה עניין. בסך הכל, היה לי עניין בכינור. לא היה לי עניין למרוד, כי לא היה לי במה. יש לי משפחה כזו, שאין מה לצאת נגדו".

אז זה רק במקרה שאתה במוסיקה?

"במשפחה שיש בה מוסיקה, יש סיכוי שהילדים יתעניינו בה, כי היא נגישה להם. בבתי הספר הרי כמעט ולא מלמדים מוסיקה, והעובדה שבבית היתה מוסיקה בוודאי עזרה.

הייתי הדפדפן של אבא הרבה שנים, וזה עזר לי ללמוד לקרוא פרטיטורה.

"עבורי המוסיקה הייתה חשובה מאז שנולדתי. עד גיל 13 בערך, לא הכרתי מוסיקה אחרת, רק קלאסית. הייתה לי התנגדות למוסיקה ברדיו. רק בגיל מאוחר יותר התחלתי לשמוע עוד סוגים של מוסיקה".

עוד סוגים?

"גיליתי את הביטלס, הביץ' בויס, קצת פורטיס. כל מיני דברים אחרים שאחותי הגדולה היתה שומעת".

שלוש שנים באקדמיה המלכותית וולקוב לא התחיל את הקריירה בקונסבטוריון העירוני. כינור הוא למד אצל חיים טאוב, פסנתר הוא למד אצל אבא שלו. קומפוזיציה הוא למד אצל אבל ארליך.

ניצוח זה לא עסק לילדים. מה פתאום פנית לניצוח?

"כשהייתי בן 12, אבא לימד בסמר סקול באנגליה ואני הצטרפתי. אני זוכר שרציתי לנסות. אחרי שלמדתי את היצירה נתנו לי, לא בקונצרט אלא בכיתת ניצוח. זו היתה יצירה קצרה של מוריס רוול".

מאז, הוא התחיל להתעניין. ב-1991 הוא התחיל ללמוד ניצוח באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים, אצל פרופ' מנדי רודן, המנהל המוסיקלי של התזמורת של ראשון- לציון. "כל הזמן הזה ניגנתי במקביל על הכינור", הוא משחזר.

"בגיל 16 הפסקתי לנגן והתחלתי ללמוד ניצוח באופן רציני. השתתפתי בהרבה סדנאות, גם בחו"ל, הבנתי שזה מעניין אותי יותר והחלטתי ללמוד את זה באוניברסיטה. לא היתה איזו נקודה בזמן שבה החלטתי שזה הכיוון שלי, שאני רוצה להיות מנצח".

כשוולקוב אומר את הדברים, הם נשמעים טבעיים, כאילו טבעי שילד בן 16 יודע מה הוא רוצה ללמוד, במה הוא רוצה להשקיע, ואיפה כדאי לו לעשות את זה. כשרוב הילדים בני גילו היו עסוקים בבחירת מושא הנשיקה הבאה, וולקוב היה עסוק (גם) בלבחור לו אוניברסיטה טובה.

הוא התקבל למגמת הניצוח באקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון. מדי שנה מתקבלים שם למסלול ניצוח כשלושה סטודנטים, וגם הם בוגרי תואר ראשון, שכן בדרך כלל המסלול כלול במסגרת לימודים לתואר שני. "הם הסכימו לקבל אותי לתואר ראשון", וולקוב מציין כמעט ביובש, כאילו מדובר בקבלה ללימודים במכללת אריאל.

במשך שלוש שנים הוא למד בלונדון, הרבה ללכת לקונצרטים ולראות כדורגל בטלוויזיה. "בשנה הראשונה ההורים גרו בלונדון. בשנה השנייה, אבא היה איתי חלק מהזמן.

אחר כך עברתי לגור עם חבר שלמד גם הוא בלונדון".

הוא למד לצד סטודנטים מבוגרים ממנו בעשר שנים, אבל בעיניו מדובר בעובדה כמעט חסרת חשיבות: "הם קיבלו אותי", הוא אומר. "שמחתי, כי החלטתי ללמוד באוניברסיטה שהיתה טובה מאוד בעיני. חוץ מזה, כבר אז ידעתי שיצאו מהמגמה הזו הרבה בוגרים שהפכו מפורסמים, אבל גם כאלה שלא".

ריגוש שיישאר מסתורי אחרי הלימודים, וולקוב ידע שכדי באמת להיות מנצח, הוא צריך תזמורת אמיתית לעמוד מולה: "רק כשמתחילים לעבוד עם תזמורת אמיתית, מבינים מה זה בדיוק אומר, לנצח".

ומה זה אומר?

"להתעסק במוסיקה קלאסית זה בעצם להתעסק עם טקסט. קצת כמו שחקנים, כי גם אנחנו מבצעים יצירות שכתבו אותם לפני 200 שנים ויותר. הניצוח הוא ההתמודדות עם הטקסט, היכולת לתת ביטוי, להשמיע את כל הדברים שכתובים שם. בשבילי, הריגוש הוא במפגש עם הטקסט. זה מפגש אינסופי. בכל פעם מחדש פוגשים אותו אחרת, ובכל פעם רוצים להעביר אותו אחרת.

"המנצח משגיח על הטקסט, שומר על איזון. הנגנים שומעים את עצמם מקרוב. המנצח שומע את כולם ומווסת. מנצח צריך להקשיב להרבה קולות ביחד, לבדוק שלא עושים טעויות ושאף אחד מהנגנים לא מנגן חזק מדי. באולפן, מיקסר עושה את זה. המנצח הוא כמו מיקסר חי".

אז הריגוש, המשיכה, הם אינטלקטואלים?

"לא רק. זה לא רק התלהבות מהמבנה, הדבר הגדול הוא החוויה הרגשית. זו התרגשות לא של מילים. זו שפה אחרת. למוסיקה יש כוח שאי אפשר לבטא במילים, ואני חושב שככה זה היה תמיד עבור בני האדם. מוסיקה עבורי היא ריגושים אחרים, כאלה שצריכים להישאר מסתורים", הוא מרגיש שהתקרב לדבר על עצמו, ושוב נסוג.

אבל יש שם עוד משהו שמושך אותך. מה זה, הבמה? התהילה? מחיאות הכפיים?

"אני אוהב להופיע. אני לא מת על מה שלפני ואחרי ההופעה. מחיאות כפיים זה טקס, הדרך של הקהל להגיד תודה. אני נהנה מזה. אבל אני יותר נהנה מלעשות מוסיקה עם תזמורת".

ואיך זה לקרוא בבוקר ביקורת מתלהבות?

"זה נחמד. תמיד עדיף שהביקורת יהיו טובות מאשר גרועות, אבל אני לא נותן לזה חשיבות גדולה. אני יודע כמה זה הפכפך. אני מחשיב יותר ביקורות של אנשים שאני מכיר ומעריך, מאשר ביקורות של זרים. אבל כן, זה נחמד מאוד".

לא זורק פרטיטורות על הנגנים כשהשיחה מתקדמת, וולקוב נשמע קצת כמו מנהל צעיר שנותנים לו מדי פעם לנהל את מייקרוסופט. "לנצח זה להתמודד עם הרבה אנשים אחרים. צריך כישורים דיפלומטיים, צריך לדעת איך לדבר לאנשים. תקשורת עם אנשים זה אולי הדבר החשוב ביותר עבור מנצח.

"אתה יכול להיות מוזיקאי מעולה, אבל אם לא תצליח להעביר לנגנים את הכוונות שלך, זה לא ייצא. צריך לדעת איך לבקש ממישהו, כדי שהוא יסכים ויצליח להביא. יש מנצח אנגלי מוכר שמשווה את הניצוח על תזמורת לניהול חברה, בעיקר בחשיבות הקשר עם הנגנים. זה נשמע הגיוני, אבל אני מוצא שהתקשורת הטובה ביותר היא בלי מילים אלא באמצעות הגוף, בהבעה או תנועה.

"לצערי, תקשורת לא מילולית לא אפשרית כשאתה מנצח אורח בתזמורת", הוא אומר, כמי שכבר יודע שבשבוע אי אפשר לבנות יחסים. "כשאני מנצח אורח, כמו שאני כאן, אני לא מכיר כמעט אף אחד מהנגנים וצריך תוך שבוע של חזרות להשיג תוצאות. מנצח שעובד באופן קבוע עם תזמורת מתקשר יותר טוב עם הנגנים בה".

מי שנכח בחזרות שהתקיימו בראשון לציון יכול היה להבחין שלנגנים הישראלים בתזמורת היה קשה לקבל ממנו הוראות. לנגנים העולים החדשים, לעומתם, לא היתה שום בעיה. וולקוב נחשף לראשונה לאופי הישראלי, ולדברים שבבוסטון לא קורים. שם הוא לא צריך להתווכח עם אף אחד מאנשי התפאורה.

אבל וולקוב הוא לא מהמתנגשים. לא תתפסו אותו זורק על אף נגן את הפרטיטורה, אפילו שפעם אלה היו כמעט דרישות מקצועיות. טוסקניני, למשל, היה ידוע בהתקפי הזעם שלו על התזמורת. "לי זה לא קרה", אומר וולקוב. "בבוסטון אני עובד כעוזר ורואה המון חזרות. אני רואה מנצחים שבאים, ולפעמים זה יכול להיות אסון. זה תלוי בתזמורת.

בכלל, באמריקה הם לא סובלים דיקטטורים. כשמתנהגים אליהם לא טוב, הם ישר הולכים להתלונן בהנהלה.

"היום המקצוע מאוד השתנה. פעם מנצחים היו עובדים עם תזמורת 20 שנה, ויכלו לפטר על המקום נגן שהם לא היו מרוצים ממנו. היום זה כבר לא ככה".

אז איך מצליחים לשכנע 50 נגנים מבוגרים ממך שהפרשנות שלך לטקסט היא העדיפה?

"זה בהחלט מקצוע שדורש הפגנת אוטוריטה. אני מאמין שאם הנגנים רואים שיש טעם להקשיב לך, הם יקשיבו. נכון שנגנים יכולים להיות עצבניים, או מתוגמלים פחות מדי, או עם בעיות אחרות. יש כל מיני דרכים לנצח על התזמורת. יש כאלה שמכריחים את התזמורת לעשות מה שהם רוצים בלי יותר מדי הסברים, ואחרים מנסים להביא את מה שהם רוצים מהנגנים באופן טבעי, שזה יבוא מהם".

ואיך אתה?

"אני עוד לא יודע".

לא נפל עלי משמים וולקוב כבר ניצח על התזמורת של ניוקאסל, הסימפונית של לונדון ותזמורות ידועות אחרות. בשנה שעברה ניצח על מטיסלב רוסטרופוביץ', והוא זכה גם לנצח על היינריך שיף, סולן צ'לן ידוע אחר.

איך מנצחים על סולן סופר סטאר, שבנוסף לכל, מבחינת גילו לפחות, גם יכול להיות סבא שלך?

"לרוסטרופוביץ' לא נותנים הערות. לא אומרים לו לנגן יותר מהר, נותנים לו הצעות. כשסולן כזה מנגן עם תזמורת, הוא בדרך כלל מגיע יום לפני הקונצרט. לא מתחילים ללמד אותו לנגן".

וכשאתה עולה לבמה ורואה אותו יושב מולך עם התזמורת?

"רק כשעומדים מולם ומנצחים, מרגישים את ההתלהבות הגדולה שסוחפת. זאת חוויה מדהימה, הטופ של המקצוע. בסוף הקונצרט הוא חיבק אותי, ורמז לאנשים על הבמה להזכיר גם אותי. זה היה נחמד".

הגיל לא משחק לרעתך?

"לי אין בעיה עם הגיל שלי. ראיתי גם מנצחים מבוגרים, שלא תמיד מקשיבים להם. אני מאמין שצריך ליצור רספקט כלפיך, ולפעמים צריך לשכנע את הנגנים להקשיב לך.

דווקא עם אנשים בגילי קשה לי יותר. כשאנשים בני אותו הגיל, זה יוצר אווירה טעונה של תחרות".

שלוש שנים בלונדון, לימודים אצל מורים פרטיים - זו קריירה שעולה הרבה מאוד כסף. מרוויחים אותו בחזרה?

"לא בארץ".

אז אין לך כוונות להמשיך כאן?

"אני שמח לבוא לכאן, לבקר ולהופיע אבל זה קשה, כי אין כאן הרבה תזמורות. ברור שבהתחלה אני צריך ורוצה להיות באירופה ובארה"ב, כדי לצבור ניסיון".

ולאן אתה רוצה להמשיך עם המקצוע?

"יש כל כך הרבה דברים להתנסות בהם: עוד לא עשיתי מספיק מוסיקה מודרנית, עדיין לא ארגנתי פסטיבל. מאוד הייתי רוצה לנצח על אופרה. אבל בינתיים אני לא רואה את עצמי מנהל אמנותי של תזמורת. יש לי עוד הרבה ללמוד".

אז גם אם לא במוצהר, אילן וולקוב יודע איפה הוא נמצא, יודע שיש לו כשרון, ובינתיים גם המזל משחק לו. הוא לוקח על כל זה קרדיט?

"אני לא שוויצר גדול. בעצם, להגיד את זה, זה גם להיות קצת שוויצר. אני יודע שיצרתי משהו, שזה קשור בי, שזה לא נפל עלי מהשמים". *« בתיה פלדמן « אוחז את המקל בשני קצותיו « בגיל 23, אחרי שלוש שנים במגמת הניצוח באקדמיה המלכותית למוסיקה, וכשברקורד שלו ניצוח על מטיסלב רוסטרופוביץ' והסימפונית של לונדון, לאילן וולקוב חשוב לשכנע שהוא לא ילד פלא. את השיחה הוא מעדיף למקד בריגוש המסתורי שבמוסיקה, בקושי לזהות את כוונת המלחין מלפני 200 שנה ובתפקידו של המנצח כמיקסר חי. ובכל זאת, רק בן 23 וכבר...