מחסלת את בניה ועושה עליהם קופה

כוכבי רוק עושים פסי-קול (נוע). מאוד נחשב כיום להיות חתום על פס-קול של סרט, תופעה שבעצם שייכת לשנות ה-90. פתאום איזי ליסנינג, ז'אנר פופ שנחשב שולי, אפילו נחות, נעשה משהו שנורא "נכון" לאהוב.

איזי ליסנינג זה ריי קוניף ותזמורתו, שירלי בסי, דיון וורוויק, ג'אז קל מהסיקסטיז והכי הרבה - זה סאונדטרקס של סרטי קולנוע ישנים.

וה"מקצוענים", האלמונים יחסית, שעשו אותם. נכון שתמיד התקיים לו מעין פולחן הערצה מסוים וקטן-ממדים סביב האנשים מלפני התזמורת ומאחורי הסינטיסייזרים, שעשו את "הסקורים" של חיינו. אבל בשנים האחרונות, נוטפי הדבש האלה (אניו מוריקונה), הארס (אנג'לו בדלמנטי) והסקס (סרז' גינסברג), זוכים למעמד מאוחר של מיתולוגיות פופ.

ואם כך, לא פלא שבונו, איש היו-2, אירי זולל מיתוסים בעור של אמן דור הסילון, זומם כבר עשר שנים על הקולנוע. זה היה בסיבוב הפרומו וההופעות האמריקני של "ג'ושוע טרי", כשהוא עמד על קצה גגו של מלון זול בדאונטאון אל.איי, צפה בגג הסמוך ובתהום המפרידה בין שני הבניינים ותהה, אם יהיה לו האומץ לצלוח את מרחק חמישה המטרים המאיים. "זה הכל עניין של אמונה", אמר לו דה אדג', גיטריסט יו-2, שעמד בסמוך.

המקום באל.איי נקרא "דה מיליון דולר הוטל". וזה גם שמו של הסרט החדש בבימויו של המלך, וים ונדרס, על-פי תסריט של בונו, שנכתב בהשראת שאלת אותם חמישה מטרים. לצורך העניין גייס הסולן את חבורת האיינשטיינים והניוטונים המהוללת - בריאן אינו, דניאל לנואה - שבין השאר היתה אחראית להפקת הקלאסיקות של יו-2.

ומה שהכי הכריע את החשיפה העצומה, זה שבונו גייס את היו-2, בכבודם ובעצמם, שמבצעים כאן שני שירים חדשים ואחד מהעבר.

תוסיפו לזה שלושה שירים חדשים של בונו ותקבלו את הרושם המוטעה, שהתפמפם לו מכל מקום לאחרונה, שמדובר בפרויקט חדש, צדדי אמנם, של יו-2.

שני השירים החדשים של בונו עם יו-2, בלדות ליליות חושניות, לא נוגעות אולי בשיא השיאים של הלהקה, אבל הם רחוקים מלאכזב - "דה גראונד בינית הר פיט", פולחן למילים של סלמן רושדי, משדך שוב את הפאתוס הסנטימנטלי הבונואי והגישה המוסיקלית האנינה, מודרנית, יהירה ומעט חסרת תוחלת של יו-2 פוסט "אכטונג בייבי".

"סטייטלס", השיר השני בפס-קול, הוא משהו קצת יותר טוב מאותו הדבר. השירים האלה נעים בחופשיות בין המקסים ("נבר לט מי גו") והסתמי ("פולינג אט יור פיט"), תוסיפו לזה את האינסטרומנט היפהפה של להקת המיליון דולר הוטל, והחצוצרן המדהים, ג'ון האסל, את הביצוע המזוויע של מילה גודוביץ' ("האלמנט החמישי", משחקת בסרט החדש) ל"סטלייט אופ לאב" של לו ריד, וגרסה משעשעת של טיטו לאריווה ל"אנרכיה בממלכה המאוחדת", המנון הפאנק של הסקס פיסטולס, ותקבלו אלבום סאונד טראק הרבה מעל הממוצע ההוליוודי המקובל (7). "דה מיליון דולר הוטל", הליקון.

נעבור לפס-קול של מדונה, ולממוצע ההוליוודי המקובל והמיבש, שזוקף כאן את קומתו בגאווה. "דה נקסט בסט תינג", הדרמה הקומית החדשה של ג'ון שלזינגר, בכיכובה של המדונה והחתיך שלידה, רופרט אוורט, שיוצא בקרוב למסכים בשביל לסגור קופות בטירוף.

האלבום כבר בחנויות והוא כולל את הלהיט החדש, המשמים, קאבר מבזה ל"אמריקן פאי" של דון מקלין. וויליאם אורביט, שחתום על תהילת "ריי אופ לייט", עשה עם מדונה את השלאגר, פלוס שיר חדש נוסף, "טיים סטוד סטיל". אנחנו מבינים שהדבר הבא שלהם כבר בדרך ונורא מקווים לטוב, כי הפאזה הזו של המדונה, כהיפית של המאה ה-21, מתחילה להימאס.

עוד בדיסק הפסקול, ימבה של מיני להיטי כלום של אלילת ערוץ הילדים, כריסטינה אגילרה, אוליב (בקאבר שבא להקיא ל"איים נוט אינלאב"), גרוב ארמדה ומאנדאלאי, ולהיט אחד מדהים של מובי ("וויי דז מיי הרט פיל סו באד?"), שאם אתם לא מזמזמים אותו כבר חודש רצוף, אז או שאין לכם רדיו או שהלך הזמזם.

מן הסתם עוד הצלחה למדונה ולפיצ'ר המתקרב, ומי שאנחנו שנתווכח מעל גבי עיתון עם ההצלחה? (4). "דה נקסט בסט תינג", הד ארצי.

אחד הדברים שהכי מאפיין פסי-קול של אמני-על, זה הרטרו. הרטרו בסך הכל מספר סיפור שהיה היה, כך שמתבקש שהסופרסטאר ינוח קצת מתסביך הרדיפה אחרי הדבר הבא. תוסיפו לזה את העובדה שאין לחץ, אם תקליט הפסקול לא יהיה רב-מכר היסטרי, ותקבלו קאבר לבלדה של דון מקלין אצל מדונה, רטרו רך בפסקול של בונו.

ורטרו מטורף באלבום פס-הקול החדש של הצמד הצרפתי, האלקטרוני, "אייר". טוב, תגידו, אוהבי אייר, זה לא חוכמה, כל הטריק של ניקולאס גודין וז'אן בנואה זה קוקטייל צרפתי מעודן של קיטש פופ מיושן, על אלקטרוניקה מתמטית משהו. וזה נכון.

אבל תקשיבו לאלבום פס-הקול החדש שהם יצרו לסרט החדש של סופיה קופולה, הבת של. "דה וירג'ין סואיסייד", קומדיית התבגרות אפלה, שמתרחשת בסבנטיז. הצמד ניגן את התקליט תוך כדי צפייה בסצינות, שהוצגו על מסך ענק בסטודיו שלהם בוורסאי. כדי ליצור טאץ' של פעם, תמים, שיתאים לזמן של הסיפור, איר הגבילו עצמם לבאס ולאורגנים וגם גייסו את המתופף שליווה אותם בסיבוב ההופעות האחרון.

במוצהר, המוסיקה היתה אמורה להיות מעין מסע הצדעה בצלילים לאשפי הפסקולים של הזמן ההוא. בלי כוונה יצא לאייר תקליט הצדעה לפינק פלויד. תקשיבו לסקסופון שמסתלסל סביב "פלייגראונד לאב", השיר היחיד בפסקול. שתי טיפות מים הסקסופון של "אס אנד דם" מ"הדארק סייד אופ דה מון".

תקשיבו למהלכים ההרמוניים התמימים-מכושפים של אייר משכפלים באופן מדהים ממש את אלה של "מור", "אומגומה" ו"אטום הרט מדר", ותקבלו את התקליט הכי יפה שהפינק פלויד לא עשו מאז "אנימלס", באריזה צרפתית נאה, צנועה משהו (6). "דה ווירג'ין סואיסייד", הליקון.

גם אר.אי.אם חותרים אחורה בזמן עם הפסקול שעשו ל"מאן און דה מון", סרט המיליונים בכיכובו של ג'ים קארי. אבל אצלם, מי יכול בכלל להרגיש מה אחורה מה קדימה.

הסרט מבוסס על סיפור חייו ומותו של הקומיקאי האמריקני, האנרכיסט, אנדי קאופמן. אחת התכונות היותר מקוממות של תעשיית הבידור האמריקנית, היא הנטייה המופלאה שלה לשתק את יכולת הפעולה של בניה הממזרים והסוררים בזמן אמת, להמית אותם, מעשית או מטאפורית, ואחר-כך לבנות את המיתוס סביבם ולעשות עליו קופה.

כך גם עם קאופמן, הפרוע, שהדבר היחידי שלו שהגיע לארץ היה התפקיד המצוין שעשה בסדרת הטלוויזיה "טקסי". לקאופמן היתה אובססיה לדמויות של מניאק שוביניסט מלאס-ווגאס, נגיד. זה התחיל בתור צחוק, גאג, אבל עם הזמן הפך למשהו, שבלי הודעה מוקדמת, השתלט עליו גם מחוץ לבמה. קאופמן העליב כנראה כמה אנשים שאסור. והסוף ידוע מראש ובכלל.

ועכשיו ג'ים קארי עושה את קאופמן ב"תפקיד חייו" וכולם מבסוטים.

לגבי אר.אי.אם ופס-הקול שהכינו, אפשר לאמר, בסיפוק מסוים, שאין הפתעות. קטעי הסקור שלהם נשמעים כמו קטעי סקור, כלומר דרמות קטנות בצלילים, לא יותר לא פחות. שזה מה שאר.אי.אם יודעים כל-כך טובים לעשות.

השאר, שני שירים מהארכיון של קאופמן, סצינה או שניים מהסרט, נעימת "טקסי" המקסימה, "מאן און דה מון" ושיר חדש של סטייפ ולהקתו שככה, במקרה, הפך ללהיט הכי גדול של אר.אי.אם אי פעם בבריטניה.

השיר נקרא "דה גרייט ביאונד". והוא נשמע בדיוק כמו השירים של אר.אי.אם לא יותר ולא פחות. ככה צריך (לפעמים) לחיות (6). "מאן און דה מון", הד ארצי.« יוסי בבליקי « מחסלת את בניה ועושה עליהם קופה « בונו ויו-2, מדונה, אייר, אר.אי.אם - כולם עושים פסי-קול לסרטים, כי עכשיו זה משהו שנורא "נכון" לאהוב