עדין ומינימליסטי, או ברברת מיותרת

"יחסים פורנוגרפיים". תסריט: פיליפ בלאסדן; בימוי: פרדריק פונטן; משתתפים: נטלי ביי, סרגיי לופז. צרפת 2000.

אשה מחליטה לממש פנטזיה מינית, ומפרסמת מודעה בעיתון. היא נענית ומיפגש אחד בבית המלון מוליד מיפגשים נוספים. בין שני הזרים מתפתחת מערכת יחסים ממש לא פורנוגרפית. יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") סבור, שהיחסים "כתובים בעט רגישה, משוחקים בעדינות ובהבנה פסיכולוגית, טבולים באווירה מלנכולית ומעלים ניחוח צרפתי מענג". השניים מספרים את קורותיהם למצלמה ו"הסרט מדלג בין הסיפור שלו לסיפור שלה", כל אחד וגירסתו. הדילוג הזה "מעורר בנו מתח אירוני קליל ומענג". בסך הכל, זהו "סרט קטן, משוחק ברגישות, ומבוים בדייקנות" אומר סתיו ומעניק ארבעה כוכבים.

עירית שמגר ("מעריב") מציינת, שהשחקנים "מעלים את הסרט כמה דרגות מעל לתסריט ולסיפור, החוטא ביומרה מסוכנת, שבה בנאליות מתחפשת לתעוזה". לבמאי "אין די חומרה ואיפוק, כדי לספר סיפור אהבה שהתפספס, והוא מתעסק במשחקים, הסתרות והמון מלים ריקות". אחרי שהרגשות בין שני גיבורי הסרט מתעוררים, "היחסים יוצאים מכלל שליטה", אבל "בזה אין הם מעיזים להתנסות. היחסים הכביכול פורנוגרפיים מתגלים כהגנה, שריון ומסכה ולא כהרפתקה". כך גם הסרט כולו.

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") טוען, ש"כיוון שהסרט מסופר כרצף של פלאשבקים מצטלבים מסיפוריהם של הגבר והאשה, הוא משתעשע, בתבונה רבה, בהבדלי הגירסאות שלהם לגבי האירועים". הסרט נוטה אמנם "לצמחונות יתר ולעידון מופרז", אבל הוא "מעורר מחשבה ואפילו עמוק בדרכו השקטה. מבחינה קולנועית, מדובר באטיוד מינימליסטי", שבוחן "את המנגנונים הנפשיים של גיבוריו. המשחק, הבנוי ברובו על דקויות, מצוין" והשורה התחתונה של אלקריב - "יפה מאוד".

ליסה פרץ ("תרבות מעריב") סבורה, שמדובר ב"שעה ו-25 של ברברת וקשקשת מיותרת וחסרת תכלית". יתר על כן, זה "הניסיון העלוב ביותר שראיתי מימיי ליצור שיח קולנועי, על נושא כה מורכב ורב-פנים ומימדים. כל נושא בסרט נחבט על-ידי פטיש שניצלים עד דוק: יחסי גבר-אשה, אינטימיות, פנטזיות, אהבה, סקס, חירות. כל אחד מהם די בו כדי להחזיק סרט אחד שלם".

הגורמים לכישלון הם "העומס, היומרה והגישה חסרת העומק, שבה טופלו הנושאים". ואם לא די בכך, "הטקסטים של השחקנים נשמעים כמו הד מרוחק של הצגת בית ספר כושלת". ביי, שמגלמת את האשה, "לא משנה שום דבר - לא את הבגדים, לא את התסרוקת, לא את סט ההבעות או ההתנהגות שלה" ולופז, "ספניולי שעיר ועבה, נראה יותר כמו לבלר עבש ואכול עש מאשר כמו מאהב מסתורי". במילה אחת - "משעמם".

דבורית שרגל ("רייטינג") חושבת דווקא שפונטן, הבמאי הצעיר, "מציג בבגרות מפתיעה ומעוררת הערצה, כרוניקה של מערכת יחסים בין גבר לאשה. לא פחות, וגם לא במילימטר יותר. אבל האין זה הכל? האם לא מדובר בתמצית החיים?" פונטן "מפשיט את הקולנוע שלו מכל פריט לבוש מיותר. הוא נשען על תסריט מעופרת יצוקה, על שני שחקנים וחדר, והוא מערטל את נפשותיהם מולו. הוא נותן להם לדבר, לנוע, להביע את עצמם. הוא פסיכולוג בימוי מצוין. הוא מבין בבני אדם ויודע ליצור דמויות, והוא מיומן בהעברת הסיפור".

האווירה הרומנטית, על בתי הקפה הפריסאיים הקטנים, מסדרונות בתי המלון עם השטיחים האדומים, "אלו רק בונוסים נוצתיים. העיקר הוא חקירה מעמיקה למדי של מערכת יחסים", שמתחילה בחיפוש אחר מין מזדמן ומתפתחת לאהבה אמיתית.

בקיצור: טיפול מעמיק ביחסים בין גברים ונשים או ברברת מקושקשת? משחק מעודן או בלתי אמין לחלוטין? במאי מיומן בהעברת סיפור או ניסיון עלוב ליצור שיח קולנועי? הדעות חלוקות, אבל הרוב נהנו מהסרט.

« נילי ברקן « עדין ומינימליסטי, או ברברת מיותרת «