בעיית גישור: כיצד מגשרים על ניגודי האינטרסים בוועדת גדות

המאמץ שמוביל הנשיא ברק למנוע את קריסת בתי המשפט תחת העומס, נשען על ארבע רגליים, כולן אגב באורך שונה. דוח ועדת קדמי (עצמאות הרשות השופטת) עדיין לא על הפרק. דוח ועדת אור - בצירוף תיקוני ביילין בנוגע לקצב היישום - יעלה בקרוב על מסלול החקיקה. המהפכה המינהלית, בניצוחו של מנהל בתי המשפט השופט דן ארבל, שעיקרה מיחשוב המערכת והשבחת כוח האדם האדמיניסטרטיבי, נמצאת בעיצומה. גולת הכותרת בקרוב: חתימת החשב הכללי על המיכרז לבחירת הגוף הממחשב, תהליך שבקצהו בית-משפטללא-נייר.

הרגל הרביעית היא מהפכת הגישור שנועדה להוציא סכסוכים למסלול של פתרון אלטרנטיבי מחוץ לבתי המשפט. המשמעות האמיתית ואפילו הדרמטית של המהלך, היא הפרטת מערכת הצדק. וכמו כל מהלך שהנשיא ברק מאחוריו, המנועים רועמים, הגלגלים שועטים ולעיתים כמה ערכים בסיסיים נרמסים בדרך. שניים מהם קשורים בפעילותה של ועדת גדות על מנת להסדיר את העיסוק בגישור הוסמך מנהל בתי המשפט למנות ועדה שתפקידה להמליץ ולאשר מוסדות פישור וגישור. האפשרות להתפרנס מהגישורים הקימה מוסדות רבים השוחרים לאישורה של הוועדה. לאישור משמעות כלכלית אדירה - למוסד המאושר תרתי משמע כוח משיכה כלפי משתלמים פוטנציאליים, בגלל האפשרות להבטיח הזרמת גישורים מבתי המשפט שמונחים להפנות מתדיינים למוסדות אלה.

בראש הוועדה עומדת השופטת המחוזית שרה גדות וחבריה - ד"ר פרץ סגל ממשרד המשפטים, עו"ד יורם אלרואי וד"ר סוזן זיידל. שני האחרונים מעורבים בשוק הגישור עצמו. בדוח השני של ועדת גדות שאישר את המוסד בראשות ד"ר זיידל - קורסים בענייני גירושין בחיפה - הגיעו הדברים לכדי אבסורד. במילים פשוטות: הוועדה שזיידל חברה בה אישרה את המוסד שזיידל עומדת בראשה. אילו היה מוצג מצב דברים זה בפני שופטי בג"ץ סביר שהיו מאבדים את נימוסיהם הטובים. כיצד קורה כדבר הזה דווקא בוועדה שהקים מנהל בתי המשפט ובראשו שופטת? דוברת בתי המשפט תמר פול-כהן מסרה בשמו של המנהל דן ארבל: "מטבע הדברים, כמעט כל מי שמומחה בגישור קשור למרכז גישור כזה או אחר. עם זאת, מן הראוי שיו"ר הוועדה תוודא שד"ר סוזן זיידל לא תשתתף בדיון האמור לאשר את המרכז שהיא חברה בו. אני מניח שכך אמנם נעשה".

מצב דברים זה מצמיח בעיות נוספות. מוסדות הגישור כמוסדות עיסקיים פרטיים מעוניינים להקטין ככל האפשר בהוצאות והדבר עלול להתבטא בהתפשרות על איכות המרצים.

בעיה נוספת: חברי ועדת גדות מעורבים ישירות בתחרות העיסקית. זיידל שותפה בוועדה שמאשרת או פוסלת גופים שעלולים להתחרות בה. ניגוד העניינים כאן אפילו לא טעון הוכחה. הוא מובנה בסיטואציה.

מי שמרגיש נפגע הוא מי שלא זכה לאישור. למשל, אוניברסיטת בר-אילן שהקימה מרכז לגישור והגישה לוועדת גדות - בצד הקרדיט האקדמי המוכר של המוסד - גם רשימת מרצים מכובדת כפרופ' סמדר אוטולנגי, שופט ביהמ"ש העליון יעקב טירקל, השופט דן ארבל, השופטת בדימוס שרה פריש, עו"ד ארנה דויטש מחברת הספר "פישור - הענק המתעורר" ועוד. המו"מ עם הוועדה לא הסתייע ובר-אילן לא נענתה עד היום. למנהל המרכז, ד"ר אריה רייך, בהחלט לא קל להסביר במה ולמה זכו מוסדות כמו "גבים", "גומא", "גישור נווה צדק" ואחרים - והוא לא. "גישור נווה צדק", למשל, מנוהל ע"י תא"ל (מיל.) עמירה דותן ותנ"ץ בדימוס חנה קוצר ספיר. בתכנית הקורס שהן שולחות לנרשמים לא מופיעים שמות המרצים, וכל שנאמר הוא ש"ההנחייה המקצועית תרוכז ע"י הח"מ עם צוות מתרגלים מקצועיים ומנוסים". הגיוני שאילו היה המוסד מעסיק פיגורות כאוטולנגי, טירקל, ארבל ודויטש הוא היה שמח ליידע את נרשמיו. לרייך לא ברור למה הנבחרת שלו, המגובה באכסניה אקדמית, לא זוכה לאישור ואילו גישור נווה צדק כן. יש לו השערות, אבל העובדה שלא זכה אפילו בתשובה שלילית בעורכיו. כך לפחות יכול היה להגיש בג"ץ. נגד היעדר תשובה אין בינתיים תרופה. גם הח"מ, לא זכה לתשובה, עם ירידת הדברים לדפוס, על התהייה.