מה המשותף לאריה מינטקביץ' יו"ר בנק דיסקונט, לריצ'רד ברנסון בעלי וירג'ין
הבריטית, לעמוס טלמור סמנכ"ל פיתוח עסקים ב-ECI, לאפי טנדלר מנהל קבוצת אדם,
לאיש העסקים צביקה בארינבוים, לזאב בילסקי ראש עיריית רעננה ולשמשון שושני,
בעבר מנכ"ל משרד החינוך? אף אחד מהם לא הסתדר מי יודע מה עם מערכת החינוך.
נזרקו מבית הספר, אבל הצליחו בחיים. דורות של אמהות שאמרו, "אם לא תלמד, לא
ייצא ממך שום דבר", מתבקשות לחזור בהן.
החבורה הזאת מצטרפת לפנתיאון מכובד ביותר של אנשים שלא היה כל קשר בין מידת
(אי) הצלחתם בבית הספר, לבין הצלחתם בחיים. קחו לדוגמה את סקוט וינר שעזב בגיל
16 את בית הספר התיכון בישופ לינץ' בטקסס. המורים ממש לא הצטערו שוינר העדיף
להתמקד בפיתוח האתר שלו, SYSOPT.COM, שעסק במכירת חומרה דרך האינטרנט. בנוסף
להשפעה הרעה שהיתה לו על שאר התלמידים, שהעדיפו להאזין לסיפורים שלו על עולם
העסקים במקום להתעמק בהסטוריה של ארה"ב, הציונים שלו לא היו מהסוג שניתן להתפאר
בהם.
חמש שנים אחר כך, כשהוא בן 21, מכר וינר את החברה שלו לחברת EARTHWEB, ששילמה
לו 12.4 מיליון דולר במזומן, וסכום דומה במניות.
וינר לא לבד. גם מייקל דל, הבעלים של ענק המחשבים "דל", עזב את התיכון כיוון
שלא היה מסוגל יותר לנהל את עסקיו הגדלים וגם להכין שיעורי בית. גם עליו המורים
לא הצטערו במיוחד. ממילא הם חשבו שלא ייצא ממנו כלום.
אבל דל, עם מיליון הדולר מכירות יומיות רק דרך האינטרנט, לא ייקח את תואר האיש
הכי מפורסם שלא גמר בית-ספר. אלברט איינשטיין ותומס אדיסון עשו זאת לפניו.
אדיסון, אביהן של יותר מאלף המצאות, מנורת החשמל ועד הטלפון, העדיף לעסוק ברוכלות
במקום ללכת לבית הספר. איינשטיין נשר, בדרך להפוך לפיזיקאי החשוב ביותר של
המאה החולפת.
זה לא שכל מי שבילה את עלומיו בצד השני של דלת הכיתה יהפוך בהכרח, ביום מן
הימים, למנכ"ל מצליח, ראש עיר או איש עסקים. אך מתברר שיש גם כאלה, והם לא
מעטים. לבית הספר של החיים יש קריטריונים אחרים לגמרי.
מצד אחד, אנחנו מצקצקים בלשוננו מול כל אותן הבטחות שלא מומשו, חביבי המורה
שניבאה להם עתיד גדול והיום אנחנו קונים אצלם ירקות בחנות השכונתית. מי שעוקב
אחרי יוצאי כיתות המחוננים למיניהן - הדובדבן בקצפתה של מערכת החינוך, ועיקר
גאוותה - עשוי לגלות אחוזי הצלחה לא שונים מהמקובל באוכלוסייה. מצד שני, עומדת
הדוגמה ההפוכה כעצם בגרונה של מערכת החינוך, ומערערת, אם גם במידה מעטה מדי,
את הנחרצות היהירה של שיפוטה.
הם יכלו, כל אלה שבתי הספר נואשו מהם והפתיעו בגדול אחר כך, למצוא את המנהלים
שהעיפו אותם או סתם קבעו "לא בבית ספרנו", ולהגיד, נו, מה אתם אומרים עכשיו?
אבל קשה להניח שימצאו לזה זמן, בלוח הפגישות והנסיעות הצפוף שלהם.
טלמור היה פרא אדם עמוס טלמור, 52, סמנכ"ל פיתוח עסקים ב-ECI, אינו יכול להתפאר
בעבר אקדמי מרשים. לדבריו, קיבלו אותו לעבודה בעיקר בגלל שהיה נודניק.
כבן להורים גרושים, הוא נשלח על ידי אמו לפנימיית בזק בירושלים, כדי שילמד
מקצוע. "הייתי פרא אדם", הוא מדגיש, "והאמנתי שלימודים זה ממש לא בשבילי. הייתי
עסוק במלחמות בלתי פוסקות עם המורים. תעודת בגרות חלקית הצלחתי לקבל רק אחרי
הצבא.
"הבעיה שלי שלא הייתי מסוגל לשבת על הטוסיק. אני לא יודע אם הייתי היפראקטיבי,
אך אין ספק שהייתי מאוד אקטיבי. גם כיום אני לא מסוגל לשבת בפגישה יותר מחצי
שעה, אחרי זה אני מאבד את הריכוז. אני חייב לציין שרבים מודים לי על הישיבות
הקצרות שאני מנהל".
תאר את השתלשלות הקריירה שלך.
"בתור קונטרה להיותי בן למשפחה הרוסה, התחתנתי כבר בגיל 18 וחצי, והתחלתי לעבוד
במשרד התקשורת. כעבור שנתיים התגייסתי לצבא, לחיל הקשר, ושחררו אותי משם כעבור
שנתיים וחצי, כי כבר הייתי אב לשתי בנות. אחרי השחרור התחלתי לעבוד כטכנאי
תקשורת, אך עד מהרה עברתי למכירות. אחר כך פתחתי חברה עצמאית שמכרה מכשיר אינטרקום
פנים משרדי.
"ב-1979, מכרתי את העסק לחברת השמירה, ועברתי למכור אופני פז'ו שיובאו על ידי
חברת דוד לובינסקי. הגדלתי את המכירות מ-300 זוגות בשנה ל-12 אלף. אני חושב
שאני היחיד שהצליח לשכנע את הכדורסלן מיקי ברקוביץ' להצטלם לפרסומת בתמורה
לזוג אופניים.
"בקיץ 1984 ראיתי מודעה של ECI, שבה היה כתוב שהחברה מחפשת איש מכירות בעל
תואר במינהל עסקים או הנדסת אלקטרוניקה, ובעל דרכון כפול. לא היו לי תארים
או השכלה, אבל לעומת זאת היה לי דרכון גרמני. אחרי שהתקבלתי לעבודה אמר לי
המנכ"ל, שלמרות שלמשרה היו עשרות מועמדים בעלי כישורים, הם החליטו לבחור בי
כי לא הפסקתי לנדנד להם. לדעתם, היכולת לנדנד ולא להרפות היא התכונה החשובה
ביותר לאיש מכירות.
"התחלתי את הקריירה בסין, וכיום מתוך מחזור עסקים של 1.2 מיליארד דולר, הנתח
של מזרח אסיה והפסיפיק הוא 21%".
לא חסרה לך ההשכלה הפורמלית?
"לפני כמה שנים לקחתי קורס בקריאת מאזנים. כל היתר בא לי לבד. אני חושב שנולדתי
עם מזל להבין דברים בלי להזדקק ללימודים פורמליים".
אתה מוצא את עצמך לעיתים מצטדק על כך שבעצם לא סיימת בית ספר?
"להפך, אני ההוכחה לכך שהדבר אפשרי. אני חושב שיש לי דוקטורט באיך לפתח עסקים.
לצערי, אין שום אוניברסיטה שמסוגלת ללמד איך עושים עסקים, ולא קיים תואר אקדמי
של איש מכירות".
כשאתה מראיין אנשים לעבודה, מה אתה בודק אצלם?
"גם כשאני מקבל רזומה של מועמד בעל תואר שני, המבחן האמיתי הוא הוא מבחן האינטואיציה
שלי, שאני מאמין בה יותר מכל. לעיתים קרובות אני מגיע לפגישת עבודה מבלי לעשות
כל הכנה מוקדמת, ואני יודע שהצלחת הפגישה תתבסס על התחושות הפנימיות שלי".
מינטקביץ' עף פעמיים אריה מינטקביץ', 58, נוהג לספר שהיה ילד עם בעיות משמעת.
הוא עף מבית הספר לקציני ים בעכו. לאחר מכן למד בבית חינוך לילדי עובדים בירושלים.
ושם, במהלך שיעור שעסק באצ"ל, קם פעם והתקיף את מדיניות הסזון ואת הפצצת אלטלנה.
השיעור פוזר, מינטקביץ' נשלח הביתה, וההנהלה החליטה לא להחזירו ללימודים. חבריו
לכיתה מספרים שבנוסף לדעותיו שלא עלו בקנה אחד עם השקפת העולם הביתספרית, מינטקביץ'
גם לא היה טלית שכולה תכלת - דבר שסייע להנהלה שלא לרצות להחזירו ללימודים.
הוא עבר ללמוד בבית ספר ערב, לא השיג תעודת בגרות, ואחרי השירות הצבאי התקבל
לאוניברסיטה על פי היתר מיוחד. הוא למד מדעי המדינה, ולפרנסתו עבד בארכיב של
משרד האוצר. כשהיה כבר נשוי ואב לילדים החל ללמוד משפטים, ובגיל 31, כשהיה
אב לשלושה ילדים, קיבל רשיון עריכת דין והחל לעבוד במחלקה המשפטית של משרד
האוצר. אחרי קריירה בשירות הציבורי, שבשיאה היה היועץ המשפטי של משרד האוצר
ולאחר מכן יו"ר רשות ניירות ערך, פרש לטובת משרת יו"ר בנק דיסקונט.
משהו מאופיו המרדני של מינטקביץ' בכל זאת נשאר. ברשות ניירות הערך, הוא נודע
כמי שמפליא במעשי קונדס, שהעלו חיוורון גם על פניהם של עובדיו הצעירים. במסיבות
הוא רוקד על שולחנות, מחזיק את העובדים ערים עד לשעת לילה מאוחרת ונהנה מדימוי
של נהנתן וחובב הרפתקאות בארינבוים העדיף לבלות עם בנות לצביקה בארינבוים,
30, שנזרק מגימנסיה הרצליה, יש שלוש חברות ששווין כ-150 מיליון דולר. הוא מתמחה
ברכישת שלדים בורסאיים והפחת חיים בהם.
הוא גדל בצפון תל אביב למשפחה שהיתה הבעלים של מפעל טקסטיל, נדד בין מספר בתי
ספר, והוריו בילו בחדר המנהל יותר ממה שהוא בילה בכיתה. "כל תקופת הלימודים
אכזבתי את ההורים", אמר בראיון לגלובס. מגימנסיה הרצליה נזרק מפני שהעדיף לבלות
עם בנות במקום להכין שיעורי בית.
אחרי הצבא השלים בגרות, עשה קורס מנהלי תיקים והחל לנהל את ההשקעות של המשפחה
והחברים. אחר כך פנה לנדל"ן. יחד עם שותף הם קנו בתים בתל-אביב, שיפצו ומכרו
לעולים חדשים. באוגוסט 1998 רכש את השלד הבורסאי של מתח מזקום, חברת בת חסרת
פעילות של אורדן, ומאז הוא קונה עוד ועוד.
בארינבוים מספר שהוא מסתמך הרבה על תחושות בטן, והן שעוזרות לו לבחור אנשים
נכונים. "כשיש גיבוי טוב, זה כמו ללכת עם רשת ביטחון מלמטה", הוא אומר.
בילסקי הוריד את הממוצע ראש עיריית רעננה, זאב בילסקי, 51, התחיל כמו כל חבריו
ללמוד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, מוסד אליטיסטי שאליו נשלחו בני טובים
ירושלמים.
"מהשנה הראשונה ללימודים", מתאר בילסקי, "ההישגים שלי בלימודים לא שיקפו ולא
יכלו להתחרות בהישגים החברתיים שלי. למרות זאת, איפשרו לי להגיע עד סוף כתה
י"א. בשלב מסוים, כך אני מתאר לעצמי, התחילו המורים לחשוש שהציונים שלי יורידו
את ממוצע הבגרות הכיתתי. מכיוון שבית הספר היה מוביל בציוני בגרות וההצלחה
היתה חרותה על דגלו, הם החליטו שאעלה כיתה, אבל כמאמר הפתגם הידוע: 'לא בבית
ספרנו'.
"אמא שלי עשתה נסיונות נואשים לשנות את רוע הגזרה. היא באה לבית הספר וממש
התחננה שיתנו לבן היחיד שלה לגמור את הלימודים, אבל שום דבר לא עזר. נזרקתי
מבית הספר בבושת פנים. עד היום אני לא מצליח לשכוח את הצער הנורא של אמא שלי".
אחר כך השלים בילסקי את הבגרות, התגייס לצבא והשלים תואר בכלכלה. אחרי הלימודים
נסע בשליחות הסוכנות לדרום אפריקה, חזר לארץ, עבד במפעל מתכת בתפקיד ניהולי,
והיה ממייסדי הפורום הישראלי לניהול.
ב-1989 נבחר בילסקי לראשות עיריית רעננה. היום הוא משתדל שאחוזי הנשירה מבתי
הספר בעירו יהיו נמוכים ככל האפשר. "מדי פעם מגיעה אלי אם לילד בעייתי ומספרת
לי על הבן הנחמד שלה שלא מאפשרים לו לסיים את בית הספר. אני מביט לה בעיניים,
נזכר באמא שלי, ומרים טלפון למנהל בית הספר. בעיני, ממוצע הבגרות שהשיג בית
הספר, בהשוואה לבתי ספר אחרים בארץ, הוא לא רלוונטי. יותר חשוב לי שכמה שיותר
תלמידים יגמרו בית ספר.
"התלמידים היחידים הנושרים הם אלה שנוכחותם מפריעה מאוד לשאר התלמידים בכיתה.
שום ילד לא נושר בגלל ממוצע ציונים נמוך. זה אמנם מחייב את העירייה להשקעות
מסיביות בשעות נוספות ומחייב את המורים להשקעה גדולה יותר, אבל אני בטוח שזה
שווה את המחיר".
תאר את ההרגשה, להיזרק מבית הספר.
"אצלי זאת טראומה איומה. אתה יכול להאשים את כולם, אבל בלב אתה יודע שהתחלת
משהו, נשארה לך עוד שנה, והיעד לא הושג. זה כישלון טוטאלי. אני יודע שהדבר
היה בידי, ופישלתי בגדול".
איך השפיעה החוויה הזאת על המשך הדרך?
"אני מאמין שה'פליק' הזה גיבש לי את האישיות. בכל פעם שאני עומד בפני התמודדות,
זיכרון הכישלון הצורב צף עולה מחדש. אני מוכן לעשות הכל כדי שלא להרגיש ככה
שוב. עד היום עמדתי בשלוש מערכות בחירות, שלכל אחת מהן התכוננתי בצורה רצינית
כאילו מדובר בבחירה ראשונה.
"כשהתמודדתי בפעם הראשונה לא הבנתי לקראת מה אני הולך. כשקלטתי לראשונה שבעצם
מדובר בהתמסרות טוטאלית, כבר הייתי עמוק בפנים. באותו שלב אמרתי לעצמי, 'התחלת
משהו אז תסיים'. מאז זה הפך למוטו שלי בחיים. מאוד יכול להיות שהטראומה ההיא
סייעה לגיבוש הנחישות הזאת".
מה אומרת אמא שלך היום?
היו שנים שהיא חששה מאוד מה יעלה בגורל הבן שלה, במיוחד כשהיו לה עוד שתי בנות
מוצלחות מאוד. היום אני יודע שהיא גאה בי מאוד".
טנדלר מחפש את הדרייב אפי טנדלר מנהל את קבוצת אדם, המתמחה באבחון, גיוס והשמה,
ייעוץ ארגוני והדרכה. לפני כן עבד כמנהל מכירות בתדיראן, היה סמנכ"ל במשוב
מחשבים, סמנכ"ל בקו מנחה, הקים את כספית, ומ-1993 עבר לקבוצת אדם - וכל זאת
בלי ששום תעודה מפארת את קירות משרדו, גם לא תעודת בגרות.
"ההצלחה", מרצה טנדלר את משנתו, "נובעת בסופו של דבר רק מהשאיפה של האדם להצליח.
לכן, כשאנחנו מחפשים מנהל, אנחנו קודם כל בודקים את המוטיבציה שלו. לא מעניין
אותי מאיפה צמח הדרייב שלו, לא חשוב לי מה הרקע הפסיכולוגי. אני רואה דרייב,
אני כבר יודע שחצי הדרך להצלחה כבר שם.
"היום כבר ידוע שהצלחה בלימודים אינה יכולה לנבא הצלחה בחיים, ואין שום מיתאם
בין לימודים והצלחה.
"אמנם, מרבית המנהלים הם אנשי מקצוע, אך בלי רצון עז ובלי אינטליגנציה טבעית
מהסוג הבסיסי ביותר, אין להם סיכוי להצליח. לפני כמה שנים ראיתי סרט קצר, ובו
תינוק בן שמונה חודשים מנסה להגיע לצעצוע המונח על ספה. הוא ניסה לעלות על
הספה, נפל, קיבל מכה, ניסה שוב. כאשר הצליח להשיג את הצעצוע הוא הסתכל עליו,
טעם אותו וניסה לחוש אותו בכל החושים.
"אני מאמין, שעם הגיל אנחנו מאבדים לאט לאט את הדחף המולד הזה ללמוד דברים
חדשים ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. אנחנו נולדים מוכשרים ונהדרים, אך החיים
מכניס בנו פחדים ובעיקר פחד מפני כישלון. אני מכיר הרבה אנשים שהתרסקו ולא
היו מסוגלים לקום, ולעומתם יש כאלה שמתרסקים וקמים כל פעם מחדש. את זה לא מלמדים
בבית הספר. זה הסוד שבאמצעותו הופכים כישלון אחד לבסיס להצלחה. מנהלים כאלה
אני מחפש. אנשים שלא איבדו את הסקרנות".
שושני בילה על חוף נהריה שמשון שושני, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך, העדיף את השיט
בחופי נהריה על פני לימודים בבית הספר, והתוצאות היו בהתאם. את בית הספר סיים
בקושי, וגם זאת בזכות סלחנותם של מורי נהריה, אז עיירה קטנה ומשפחתית.
שושני אומר, שתופעת ההנשרה בבתי הספר היתה נרחבת ביותר עד שנות ה-80, ורק 60%
מהתלמידים שהתחילו כיתה ט', סיימו י"ב. כיום, רוב התלמידים מסיימים את התיכון.
"יש הרבה אנשים", משחזר שושני, "שהמסגרת הפורמלית הנוקשה של שנות ה-70 וה-80
לא התאימה להם, ולכן עזבו את בית הספר. בשנים האחרונות גילינו שאין רק אינטליגנציה
אחת אלא אינטליגנציות מרובות. אדם יכול להיות מאוד לא מוכשר בתחום אחד, אבל
מאוד מוכשר בתחומים אחרים.
"יש כדורגלנים שהכישורים שלהם הם לאו דווקא קוגניטיביים, אבל אם ההשתכרות היא
מדד להצלחה, אין ספק שהם מצליחים הרבה יותר מרבים אחרים. כך הדברים גם בתחומי
האומנות, שם יש צורך לא בידע במתמטיקה אלא בכישורים רגשיים מפותחים. כך גם
בעסקים, יש אנשים שמצטיינים למשל בתחום השיווק, מפני שיש להם קומוניקציה בינאישית
טובה. התכונות האלה לא נרכשות בשום בית-ספר.
"גם בעולם העסקים אני מכיר כאלה שלמדו במגמות מקצועיות נמוכות כמו נגרות או
מסגרות, לעיתים במסלולים דו-שנתיים, וכיום הם אנשי עסקים מצליחים מאוד".
יש מיתאם בין הצלחה בלימודים והצלחה בחיים?
"מחקרים מוכיחים שככל שרמת השכלתו של האדם גבוהה יותר, עולים סיכוייו להשתכר
יותר, אך לא התגלה שום מיתאם בין ציונים והצלחה בלימודים, לבין הצלחה בחיים.
אנחנו מכירים אנשים שבולטים במתמטיקה ובפיסיקה, אבל בתחום התקשורת האישית הם
כישלון, וזה יכול להשפיע על מידת הצלחתם.
"לצערנו, החינוך הפורמלי לא נותן מיגוון אפשרויות של הצטיינות, אבל היום הוא
הרבה יותר גמיש ממה שהיה לפני 40 שנה. לימדתי שנים רבות במסגרות אקסטרניות
ואני מכיר רבים שאין שום קורלציה בין הכישורים שלהם לבין הצלחתם בלימודים.
יש כאלה שבית הספר פשוט שעמם אותם, חלק התקשו להסתגל למסגרות המרובעות, חלק
הוגדרו כבעלי בעיות התנהגות, לחלק לא ניתנה תשומת לב מספקת". מה חושב מנכ"ל
משרד החינוך לשעבר על בית הספר?
"גם כיום, בית הספר אינו מסוגל ללמד על החיים האמיתיים. זה מוסד סגור לסובב
אותו. המזל הוא, שהסביבה חזקה יותר. תלמיד מבלה בבית-הספר מספר שעות בלבד,
ואת החיים האמיתיים הוא קולט, לשמחתי, בחוץ".
אז יש כמה מופרעים שנהיו פרופסורים
פרופ' דוד חן, מנהל בית הספר לחינוך, נחלץ להגן על המערכת
"אמנם אין מיתאם ישיר בין הצלחה בלימודים לבין הצלחה בקריירה, אבל אין ספק
שככל שהעולם הופך מתוחכם יותר, כך נעשה פחות אפשרי להסתדר בלי השכלה", אומר
מנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, דוד חן.
"אנחנו אוהבים להציג מקרים יוצאי דופן, של אנשים שלא למדו ובכל זאת הפכו להצלחה
גדולה. אבל אין ספק שאי אפשר להצליח בעולם העבודה בלי השכלה. הדבר אפשרי אולי
רק בעולם העסקים".
ואיך אתה מסביר את חוסר המיתאם?
"אין ספק שבית הספר אינו מצליח ללמד את כל הדברים החשובים הדרושים כדי להצליח
בעבודה. אי אפשר ללמד אינטואיציה. אף אחד לא הצליח ללמד איך להגיע לרגישות
חברתית ולתקשורת בינאישית. יש בעולם נסיונות לחנך ליצירתיות, אבל אף אחד עוד
לא הצליח בכך. גם העזה ונכונות לקחת סיכונים הן תכונות חשובות, שאי אפשר ללמד
בבית הספר".
אנשים שנזרקים מבית הספר למרות כשרונם המוכח אחר כך, אינם תעודת עניות למערכת?
"מדובר בתופעה שולית. רוב המוכשרים עושים מסלול מוצלח. אני לא מתפעל מאלה שלא
גומרים בית ספר. תמיד מספרים לי על כמה מופרעים שנהיו פרופסורים. באוכלוסייה
הכללית אין לזה שום משקל. מדובר בבודדים שמעידים רק על עצמם".
איזה תלמיד היית אתה?
"לא הייתי תלמיד קל. הייתי תלמיד טוב, אבל באותה עת הקשיתי על המנהל. אני מאמין
שבסך הכל, התיכון היה תקופה מעצבת שחשפה אותי לאוצרות התרבות ההומניסטיים,
משקספיר ועד ספרות ההשכלה. אחרי התיכון מתגייסים לצבא ואחר כך הכל נהיה מאוד
תכליתי. גם היום אני חושב שאין תחליף לבית הספר התיכון ואין תחליף להשכלה רחבה".
יותר מאינטליגנציה אחת הפסיכולוג והסוציולוג ארנולד סקרום פרסם ב-1999 ספר
ובו הוא טוען, שהסיבה העיקרית לנשירה מבית הספר נעוצה בעובדה ששיטת הלימודים,
ובעיקר שיטת הבחינות, פשטה מזמן את הרגל.
לטענתו, שיטת מבחני ה-אי.קיו שפותחה ב-1905 בוחנת אך ורק את הזיכרון, ובכך
גורמת עוול למספר עצום של תלמידים. "מערכת החינוך מניחה, בצורה טפשית למדי,
שהצלחה במבחני זיכרון היא הדרך היחידה לבחון כישורים. זוהי טעות גדולה מאוד,
שגורמת למחצית מהילדים שלא להיכנס לממוצע. אחרי שנים של סבל, חלק מהתלמידים
אכן מאמינים שהם כישלון. אחרים פשוט פורשים", אומר סקרום.
על פי סקרום, יש בנוסף לזיכרון עוד שבע יכולות שצריך לבדוק. הוא פיתח שיטת
בחינות חדשה ובדק באמצעותה 1,234 תלמידים. התוצאות שהשיגו באמצעות בחינות אלה
היו מפחיתות, בהתאמה סטטיסטית, את הנשירה מבתי הספר ב-50% לפחות. אך לא רק
זאת. לדעת סקרום, שיטת המבחנים המקובלת גורמת לכך שאנשים בוחרים לעצמם קריירות
לא נכונות, כיוון שהם בוחרים אותן בכלים שגויים.
כתבות
ני"ע
