הגיהנום הוא הזולת

ממה אנחנו מפחדים? כל אחד מפחד ממשהו או ממישהו: אחד מפחד ממס הכנסה, שני ממחלה חשוכת מרפא, יש כאלה החרדים בלי הרף (באופן טבעי) לגורל ילדיהם, חלק יראים ממלחמה או מאסון טבע. יש כמובן גם חרדות קטנות - נגיד, פחד מג'וקים או מרופאי שיניים, ויש גם את אלה שמצהירים תמיד שהם מפחדים "רק מאלוהים". איך שלא יהיה, הפחד תמיד איתנו בכל אשר נלך.

הפחד אינו רק מטריד, לפעמים הוא גם שומר עלינו: אשה צעירה תחשוב כמה פעמים לפני שתצא להסתובב בגפה באזור התחנה המרכזית הישנה. מבחינה פילוסופית - הפחדים שלה הם תולדה של מכלול דעות קדומות, מבחינה מעשית, היא עשויה להציל את עצמה מתקיפה.

אבל מי מלמד אותנו להיזהר מ"השכן ממול"? נכון שניטשה גרס פעם ש"הגיהנום הוא הזולת", אבל קחו "זולת" אחד לדוגמה, ותראו איך כל מנגנוני ההגנה שלנו קורסים: נניח שהוא בחור נאה, אז מה? אין רוצחים נאים? ובכל זאת, אנחנו נוטים לפחד פחות מאנשים יפים. נניח שהוא בעל משפחה: אשה, ילדים, כלב - מי מסוגל לפחד משכן נאה שיורד לטייל בגינה עם ילדיו ועם כלבו? עכשיו נניח, שהשכן הוא גם בעל מקצוע הנתפס מכובד: עורך-דין, רופא או איש אקדמיה: גם נאה, גם איש משפחה, גם פרופסור, סביר להניח שמכל השכנים דווקא הוא האיש שתבקשו להשאיר אצלו את הילדים לכמה שעות בעת הצורך.

"ההיעלמות" הוא סרט האימה האולטימטיבי: אין בו סצינות קשות לצפייה, אין בו נהרות של דם ומתים מהלכים, כמו בסרטי "רחוב אלם" עם פרדי קרוגר, אין בו רוצחים סדרתיים מטורפים כמו בשתיקת הכבשים, אבל יש בו תחושת אימה ההולכת ונבנית עם כל דקה שעוברת, עד שהיא נעשית חזות הכל, דווקא דרך הסיפור הכל-כך בנאלי של זוג חברים שיוצא לרכוב על אופניו בחיק הטבע.

היא (סנדרה בולוק) נעלמת במפתיע (אולי סתם עזבה אותו?) והוא (קיפר סאתרלנד) שמחפש אחריה באובססיביות. ויש גם את אותו איש משפחה, איש אקדמיה: השכן הנאה של כולנו (ג'ף בריג'ס), אותו אחד שאין לנו מה לפחד מפניו... אותו זולת שמתברר לפעמים כגיהנום.