כדורגל פלוס (ערוץ המזרח התיכון)

המוטיב המרכזי כאן הוא כבוד. מכל הבחינות אבי רצון מוצלח מצביקה הדר

אפילו בתור שכנם לממיר של הערוץ המצרי ושל ערוץ הקניות, ערוץ המזרח התיכון מצליח לבלוט כהזוי במיוחד. המחווה היחידה שהוא עושה לאזור הגאוגרפי שבשמו הוא מתהדר היא כתוביות התרגום לערבית. מטרת העל שלו היא להפיץ את דתו של ישו באזורנו: ההטפה מתבצעת דרך תוכניות אירוח דתיות נוסח "מועדון 700" או דרך תשדירי פרסומת מעגליים לקוצצי ירקות משוכללים. בשני סוגי התוכניות המנחים והקהל זהים פחות או יותר, אמריקאים שמאמינים בבלונד ובבלנדר.

בין ישו למיץ גזר משתבצת לה בימי ראשון "כדורגל פלוס", רצועה ישראלית שמביאה את בשורת הליגה האנגלית והליגה האיטלקית. אם ערוץ המזרח התיכון (אקס לבנון) הוא מעין צד"ל טלוויזיוני, "כדורגל פלוס" היא רצועת הביטחון. התוכנית סופגת לא מעט מהאווירה הבלנדרית של הערוץ. תמונת הלוויין היא במקרה הטוב מגורענת, ובמקרה הרע מחולקת לריבועים אבסטרקטיים. קולו של השדר האיטלקי לפעמים נשמע ולפעמים לא. אין כתבות אופי, אין מבצעים מיוחדים, ולמנחה אין שום רעמת שיער איכותית להתגאות בה.

כדורגל הוא משהו שקיים בעיקר בטלוויזיה. אחוז הצופים שעושה את דרכו לאצטדיונים הוא זניח מול זה שיושב בנחת על הכורסה. אך טעות נפוצה היא להאשים בכך את העצלות הכרסתנית של האוהדים. המשחק פשוט נראה הרבה יותר טוב על המסך. בעוד שבטלוויזיה השחקנים הם כוכבים, על המגרש הם גושי בשר מתנשפים.

מחירי כרטיסים מופקעים וקליפות גרעינים דבוקות לישבן הם תחביבם של מיעוט קיצוני. הרוב השפוי, שעימו אני נמנה, מעדיף את ההילוכים החוזרים והכורסה. בקיצור, ללכת למשחק כדורגל זה קצת כמו ללכת לתאטרון במקום לסרט. חוויה עלובה במחיר מופקע.

עם תובנה זו חייתי זמן מה כשאני מוקיר ומעריך את מכשיר הטלוויזיה על השירות שהוא עושה לי. עד שאנשי "כדורגל פלוס" הציבו בפני בעיה. ההפקה הדלה ותמונת הלוויין המקרטעת איימו להרוס כליל את חוויית הכדורגל. אבל האבולוציה של המסך הקטן, כמו כל אבולוציה, הולכת אחורה, נחבטת מעט לצדדים ולבסוף שועטת קדימה.

מה שנראה תחילה כעוד תת מוצר זכייני שהצופה נאלץ לבלוע התברר חיש כאחת הפסגות של הטלוויזיה העברית.

אבי רצון הוא לא האדם היחיד שמתפרנס מלהשניא את עצמו על סביבתו, אבל בהחלט אחד המוכשרים. הסנדק של עיתונות הספורט הבועטת הוא מומחה על בגרימת מהומות שווא, בדיוק מה שתוכנית כדורגל צריכה בשביל להמריא.

בשנה שעברה הוא הנהיג את התוכנית "משחק השבת" ששודרה בכל מוצאי שבת. אל השולחן העגול התאספו הגיבורים של השבת ובוויסותו של פאפא רצון צווחו והאדימו עד שגרמו לנסים משעל להחוויר על ידם.

אך כמו כל תוכניות הטלוויזיה המוצלחות, היא לא שרדה את השאננות של עידן פוסט נתניהו ולא חזרה מפגרת הקיץ. היום שומר רצון על הגרוב המגנוב במגרש הביתי שלו - שידורי הליגה האיטלקית. אבל עם כל החיבה שרוכש רצון לליגה שאותה הוא מפרשן, בדרך כלל היא רק מהווה תירוץ להשתלחויות חוזרות ונשנות בבכירי הכדורגל הישראלי.

לצידו יושב הדוטורה אלי נבו. המילה דוקטור היא לא המילה היחידה שנהגית באיטלקית במהלך השידורים. נבו הוא גרסת לואו-טק של רצון. גם הוא מקפיד על ציטוטים ארוכים מן העיתונות האיטלקית, רק שלעולם הוא לא יצליח להבהיר לצופים, וכנראה גם לא לעצמו, למה בדיוק הוא מתכוון. התחביב שלו הוא לזרוק פיסקה מה"גאזטה" בטון שמשתדל לומר דבר מה ולהישאר סתום לחלוטין.

בוני גינצבורג הוא החוליה השלישית. כשחקן הכדורגל הראשון שפנה לקריינות במקום לאימון בשלהי הקריירה, הוא תופעה ייחודית. בין השאר בגלל שהוא קריין הכדורגל הראשון שמשתמש בלקסיקון של כדורסל.

אחד הדברים היפים בכדורגל לעומת הכדורסל הוא שהוא משוחח על טוהרת העברית. גינצבורג הוא התקשורתן הישראלי היחיד שמשתמש בביטויים כמו "מאני טיים" ו"זה הביזנס" בהקשר של רגליים.

יש לו גם נטייה חיננית להתבלבל כל הזמן בין שחקנים, קבוצות ומספרים, מה שגורם לדיליי מסוים בקריינות שלו לעומת התמונה. בנוסף, חוסר התיאום המוחלט בינו ובין הבמאי גורם לכך שרוב הזמן קולו של בוני נישא ללא כל קשר למה שנראה על המסך. כל אחד מהשלישייה יכול להחזיק לבד תוכנית פריים טיים. הדינמיקה ביניהם יוצרת ממש אורגזמטה.

כיאה לתוכנית מזרח תיכונית, מילת המפתח ב"כדורגל פלוס" היא כבוד. הקסם של התוכנית נעוץ בעדינות שבה נעים החברים בין חנופה להשפלה. משפטים כמו "תמיד נעים לדעת מה אתה חושב, בוניו", "אתה הרי סמכות עליונה, אביו", "אני מכבד את הידע שלך באיטלקית, דוטורהו" מלווים תמיד בחיוך דק בזווית הפה, שמסגיר את הכוונה המוספת של הדובר.

מכיוון שכל אחד מהחברים כה חרד לכבודו, המאבקים ביניהם יוצרים סיטואציות קומיות אינספור. לרוב קשה להצביע על אי הסכמה תוכנית בקרב חברי הפאנל. הטון הוויכוחי הוא ללא כל קשר למה שנאמר, הוא קשור רק להבנה הטלוויזיונית המפותחת של המתווכחים.

"כדורגל פלוס" כשמה כן היא - כדורגל, פלוס. מכיוון שיש כל כך הרבה זמן במזרח התיכון, ברובו נחים המשתתפים ונותנים ל"שדר האיטלקי המצוין" לדבר. הרווח הוא כפול. בשביל חובב כדורגל, לא להבין את שפתו של הקריין זה תענוג. הקריין הוא זה שבמשך 90 דקות מתאר לך את מה שאתה ממילא רואה. החיים קלים הרבה יותר בלעדיו.

אך מעבר לכך, אם נתייחס ל"כדורגל פלוס" כאל מה שהיא - קומדיה טלוויזיונית - הרי יש כאן משהו מהפכני. השלישייה לא צריכה להבריק כל דקה מהשידור, הם יכולים לפרוץ לאוויר כל מספר דקות, כשהחשק מפציע ואחד מהם חושב שהגיע העת לזרוק עוד הקנטה לכיוון האחר.

הדבר הבולט בז'אנר הקומדיות מאז ומתמיד הוא הניסיון המתמיד להצחיק. בדרך כלל ההתאמצות יוצרת עצירות. את מצב הביש שבו נמצאת הקומדיה בארץ ובעולם יכולות לדעתי להציל סוג חדש של סדרות, שבהן יש דקות שלמות של שקט או שיחות חולין על ענייני היום, ורק מדי פעם משתחררת איזו הלצה לאוויר. "כדורגל פלוס" יוצרת סדר חדש. בגלל זה, פלוס פלוס, היא התוכנית שאני הכי אוהב בטלוויזיה.

ולסיכום, לכבוד החברים באולפן והידידים בחוץ חיברתי שיר קצר שנגמר באות סמ"ך:

הכי-הכי אוהב אני להעיף ת'מנחוס עם "כדורגל פלוס".

צרו איתנו קשר *5988