למה הוא כל-כך כועס?

"אמריקן פסיכו". בימוי: מרי הארון; תסריט: מרי הארון וגווינבר טרנר, על-פי רומן מאת ברט איסטון; צילום: אנדז'יי סקולה; משתתפים: כריסטיאן בייל, וילם דפו, ריס ויתרספון, קלואי סביני. ארה"ב 2000

פטריק בייטמן (בייל) הוא יאפי ניו-יורקי, שחי בפאר ובפינוק ובטיפוח עצמי קפדניים. מתברר שמאחורי החזות המטופחת מסתתר רוצח סדרתי אכזר.

חגי לוי ("העיר") מסווג את הסרט כ"תיאורטי", הווה אומר, "יש לו תיאוריה להציע, והיא חשובה יותר משאר האלמנטים המסורתיים - הזדהות, התרגשות, צחוק, זעזוע - רגש ישיר". העושר, כך לפי התאוריה, "הופך את האנשים לסוג של פסיכוטים - מנותקים רגשית, פשיסטים למותגים, סוטים מינית ובעלי אינסטינקט רצחני". אז אולי הסרט לא עד כדי כך פשטני, "אבל כיוון שהוא כל-כך דוחה ומרתיע, קר ומרוחק, מחושב ותיאורטי - זה מה שצף למעלה". ברגעי הסאטירה "מבינים שכאן צריך לצחוק", אבל זה לא באמת מצחיק; ברגעי הזוועה "לא ממש מזדעזעים. באותו אופן גם לא מתחרמנים מהסרט, אף שיש בו לא מעט סקס".

כיוון שהגיבור, "סטריאוטיפ מושלם ומוגזם", אינו יכול לפתח אצלנו הצופים אף לא שמץ של אמפתיה, "הסרט בסופו של דבר גם משעמם", למרות "ליטוש ויזואלי, פסקול מרתק וצילום מרהיב". אז כן, יש כאן "צד אופנתי מאוד מפותח, כיאה לסרט מותגים", וגם "הלוק מרשים", אבל "הסרט מעוקר ונטול נשמה, ולפיכך חסר אפקט".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור שהסרט "אינו מצליח לחדור מבעד למעטה של היאפי הניו-יורקי" ואינו מספק תשובות "לשאלות בסיסיות כמו: מי האיש הזה? למה הוא כל-כך כועס? והעיקר - למה הוא רוצח אנשים".

כיוון ש"הסרט מתאר עולם מאופיין מאוד, ומבוסס על טקסטים טובים, הוא אינו משעמם לרגע. ובכל זאת, למרות הברק המסוים" חסרה בו חוליה עיקרית - הנמקה פסיכולוגית להפיכת הגיבור לרוצח סידרתי. התוצאה היא, שאנחנו נותרים "אדישים לסבלו, ממש כפי שהוא אדיש לסבלם של הנרצחים" ומותיר תחושה שהסרט חסר משמעות.

נסים דיין ("גלובס") טוען דווקא, ש"הסרט משובח, אינטליגנטי וראוי לצפייה, אפילו יותר מפעם אחת". וייתכן ש"הוא עוד ייחשב יצירת מופת, על אף שמוקדם לשפוט אותו ככזה".

הארון, שמוכיחה כאן "יכולת קולנועית של ממש", כתבה עם טרנר, וביימה "סרט מרתק, שבו "כל מה שנראה על המסך אינו אלא החצנה של מצב צבירה נפשי של הגיבור", כלומר, "סרט תודעה". הגיבור, כמו גם הסביבה בה הוא חי, הוא "מעטפת בלבד, שבתוכה ריקנות גדולה - ריקנות נפשית ועולם חלול, נעדר רגישות וחמלה". בעולם הזה לחפצים יש חשיבות מפלצתית, וגם הגוף "נעשה חפץ שמטפחים אותו כאילו היה רהיט יקר".

צידה האפל של נפשו של הגיבור גורמת לו "לחסל אנשים שגורמים לו לקנא" ו"נערות אומללות, חלקן זונות". מה שלא לגמרי ברור הוא, האם הרציחות אכן בוצעו "או שמא רק דימיונו החולני של הגיבור משתולל".

התאורה "קרה, מתכתית" כמו נפשו של הגיבור. פס הקול "משובח, ומשמעותי לפרשנות הכוללת של הארון לספר", ובאופן כללי, השירים נדמים ל"מקהלה יוונית שמלווה את מסע האימים, ומוסיפים לו ממד אירוני-סאטירי מרשים ביותר".

בקיצור: הלוק מרשים, הפסקול מצוין. והסרט? נע בין משעמם, נטול נשמה וחסר אפקט, לבין מרתק, משובח ואינטליגנטי.

צרו איתנו קשר *5988