מלחמת העולם השנייה מסרבת לרדת מסדר היום הקולנועי, במיוחד בהוליווד. "צוללת
U-571" משלים את שני הסרטים האחרונים שנעשו בנושא זה, "להציל את טוראי ריאן"
של שפילברג, שעסק בפלישה לנורמנדי, ואת סרטו הנהדר של טרנס מאליק, "הקו האדום",
שעניינו היה המלחמה בחזית המזרחית, נגד יפן.
אם שני הסרטים האלה היו בומבסטיים, אפיים יתר על המידה, והעניקו למוות תפקיד
מרכזי - "צוללת U-571" הוא היפוכם הגמור. הבמאי הצעיר ג'ונתן מוסטאו (עצירת
פתע), שגם השתתף בכתיבת התסריט, צמצם את היריעה הדרמטית שלו ובחר להתמודד עם
חומר לא קל לביצוע, ולא בהכרח קומוניקטיבי. התוצאה היא אחד מסרטי המלחמה הטובים
של התקופה האחרונה.
עדיין זכור, ולא לחיוב, סרטו של הגרמני וולפגנג פטרסן, "צוללת", שעסק לכאורה
באותו עניין, אבל מנקודת המבט של הצי הנאצי. הסרט אהד ללא בושה את החיילים
הנאצים והפך אותם לקורבנות של אותה מלחמה. אבל מה שחמור יותר הוא שהסרט נראה
כשיר קינה על גיבורים גדולים מן החיים, על פטריוטים מעוררי סימפטיה, ופטרסן
עוד הגיע להוליווד בעקבות אותו סרט. מוסטאו בא אל המלחמה ההיא מכיוונן של בנות-הברית.
צוללת נאצית, שסימונה היה U-571 (האות U סימנה את כל הצוללות הנאציות), שטה
במימי האוקיינוס האטלנטי, ועשתה שמות בצי הבריטי ואף במשחתות אמריקניות. הצוללת
הנאצית הצליחה במשימות שלה בזכות מערכת צופן משוכללת ובלתי ניתנת לפיצוח בשם
"אניגמה", שהיתה בקרבה.
המודיעין הצבאי האמריקני החליט לבצע משימה בלתי אפשרית בעליל - לחטוף את "אניגמה"
מידיהם של הנאצים, ובכך להטות את הכף לטובת בנותהברית.
מי שנבחר לעמוד בראש הכוח המיוחד הוא קצין ראשון בצוללת האמריקנית S-33 אנדרו
טיילר (מתיו מקונוהי), שבדיוק רגע לפני ההקפצה למשימה, המפקד הישיר שלו, לוטננט
מייק דלגרין (ביל פקסטון), בישר לו שהחליט לא להמליץ על קידומו לתפקיד מפקד
הצוללת. לא כרגע, בכל אופן.
טיילר, לדברי מפקדו, מגלה רגישות יתר כלפי פיקודיו. הוא חס עליהם, קצת מהסס
במתן פקודות, ונראה טירון מדי בשביל הכיסא הרם. המשימה שמוטלת עליו תאפשר לו
להשתנות. היא תגלה את כושרו האמיתי כמפקד ותבגר אותו במהירות מול אימת המוות.
מוסטאו ויתר על כל התוספות הרומנטיות, שהיו תמיד חלק בלתי נפרד מסרטי מלחמת
העולם השנייה, אותם סרטי ז'אנר שליחם לא נס מעולם ומרכיביהם דומים: פלוגה שיוצאת
למשימה קשה במיוחד, מפקד כחוש, סמל אכזר, אישה בעורף שממתינה, אולי, ועוד כמה
דמויות סטריאוטיפיות, הכרחיות: שחור, הומו, יהודי, איטלקי, וכיוצא באלה.
היעדרם של המרכיבים האלה, שאפילו שפילברג ומאליק לא יכלו בלעדיהם, מוסיף לסרט
אותנטיות רבה. ממילא הסרט עושה רושם מצוין כבר בפתיחה. מוסטאו חסכוני מאוד
כבמאי, והמיזנסצינה שלו, מראשית הסרט ועד סופו, פונקציונלית ומקצועית לעילא.
השאלה היא אם לסרט מלחמה מן הסוג הזה יש ערך מוסף כלשהו, ובכלל - למי נועדו
סרטי מלחמת העולם השנייה שנעשו בשנים האחרונות? התשובה היא שהוליווד זקוקה
נואשות לחומרים דרמטיים חדשים, אבל היא לא מוצאת כאלה, לכן היא שבה אל המעיין
האדיר הזה, כדי לשאוב ממנו עוד ועוד. למרות הרושם המטריד הזה, נראה שמוסטאו
ביקש ליצור יותר מאשר תיעוד מאוחר של אירוע קריטי מהמלחמה. המבט שלו הוא קודם-כול
אל גיבורו, טיילר, והסרט יכול גם להיקרא סרט חונכות, בשל דמויות האב הרבות
שמקיפות את טיילר: מפקדו הישיר, הסמל הקשיש (הרוויי קייטל, בתפקיד לא אופייני
לו), ואפילו האדמירל. הגיבור המתבגר עובר טקס חניכות קשה מנשוא, שבסופו הוא
שב הביתה גבר שבגברים.
את ההיבט הזה מסווה מוסטאו בהצלחה רבה. בקדמת המסך נפרשת דרמה מצוינת, עשויה
היטב, מותחת במינון נכון, ומשוחקת באופן יעיל על-ידי הצוות כולו, אם כי אף
אחד לא ממש משאיר רושם אישי, לא המתים ולא אלה שנותרו בחיים.
אבל על אף פגמים קטנים אלה, זהו בהחלט סרט מומלץ, במיוחד על רקע מצוקת סרטי
הקיץ, שהצליחו להתיש גם את הצופים הכי סבלנים.
"צוללת U-571". במאי: ג'ונתן מוסטאו, תסריט: ג'ונתן מוסטאו, סאם מונט, צילום:
אוליבר ווד, מוסיקה: ריצ'רד מרווין. עם: מתיו מקונוהי, ביל פקסטון, ג'ון בן
ג'ובי, הארווי קייטל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
